ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > העיקר הוא הרצון

העיקר הוא הרצון

כ״ג במרחשון תש״פ

מהי הזכות הכה-גדולה של עקידת יצחק? איזו עבודת השם גורמת את הנחת-רוח הגבוהה ביותר לבורא? מדוע כה אהב הבורא יתברך את אברהם אבינו, עד שקרא לו "אברהם אוהבי!"? ולמה הכוונה במשפט הידוע "העיקר הוא הרצון"?

בזאת כולם מודים: רצון הוא דבר חשוב מאוד, שהלא כה אנו אומרים "העיקר הוא הרצון"!.
אולם, יש החושבים שלמעשה, החשיבות הגדולה יותר נתונה למעשה עצמו. זאת אומרת: שחשיבותו של הרצון, הוא רק בכך שהוא מוביל למעשה, והדבר החשוב יותר, הוא המעשה בעצמו.
היינו: עשיית המצוה עצמה, היא הדבר החשוב ביותר, והרצון אינו אלא כלי, דרך, אמצעי, על מנת להגיע לתכלית, שהיא העשיה.
אה, הרצון הוא גם נחמתם של הנכשלים. כשרואים מישהו שבור, מדוכא מכשלונו, הרי לנו התחזקות עבורו: "לא נורא, העיקר שרצית. העיקר הוא הרצון!".

* * *

ובכן, רבינו הק' מגלה שהאמת הפוכה לחלוטין.

רבי נתן מסביר, שבמאמר "העיקר הוא הרצון" (שיחות הר"ן נא), הכוונה היא כך: כאשר אדם עושה מצוה, מי נתן לו את הכח לכך? הרי בלעדי הכח שנתן לו הבורא, הוא לא יכול היה כלל לעשות את אותה מצווה! וממילא, על עשיית מצוה לא היה מגיע לאדם שום שכר או הוקרה.

"כי העבודה בעצמה אינה יקרה כל כך", כותב רבי נתן (ליקוה"ל, או"ח, הלכות ברכת המזון, ד,כ) "כי הכל מאיתו יתברך … ואי אפשר לנו לעשות שום דבר שבקדושה ולא להנצל משום עבירה, כי אם על ידי ישועתו יתברך, כפי שאמרו רז"ל 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו!' "

אז במה ועל מה, אם כן, מתפאר בורא עולם? על מה נקבל שכר, ועל מה נזכה לזכות שהשי"ת 'יתפאר' בנו?!

מסביר רבי נתן: "ועל כן עיקר ההתפארות הוא רק בהרצון, מה שכ"א מישראל רוצה ברצון חזק לעבדו ית'". "כי עיקר ההתפארות [של השם יתברך]" ממשיך רבי נתן, "הוא העזות והעקשנות של ישראל, מה שאיש הישראלי הוא עקשן גדול בעבודת השם, שזהו עיקר התפארותו יתברך"!

מהי, אם כן, הנחת רוח הגדולה ביותר לבורא עולם? במה הוא מתפאר? – בלב! כאשר יהודי מוסר לבורא את ליבו, *בזה* מתפאר בורא עולם, ו*זה* עיקר הנחת רוח שיש לבורא עולם!

* * *

ביתר שאת, אנו למדים ענין זה מפרשת עקידת יצחק.

אין ספור פעמים במהלך השנה אנו מזכירים את זכות העקדה, בה אברהם אבינו עמד מוכן להעלות את בנו האהוב, יצחק, על המזבח ולהקריבו לקרבן עולה לה'.

החל בתחילת תפילת שחרית מדי יום, שאז אנו מוסיפים גם לאחר פרשת העקדה ומבקשים מבורא עולם שיכבשו רחמיו את כעסו, בזכות "שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם", וכך גם ביום הדין, ראש השנה, אז אנו מזכירים את זכות העקדה כמה פעמים, ואומרים גם (בתפילת מוסף) "ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח" עד שאנו מסיימים "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור!"

משמע: אנו תולים תקווה גדולה וציפיה גדולה להמתקת הדינים ולצאת זכאים ביום הדין – בזכות עקדת יצחק, כפי שאנו אומרים גם בתפילה "ובבן הנעקד ישבית מדייננו". במילים אחרות: עד עצם היום הזה אנו עדיין מרוויחים "עמלה" מעקדת יצחק…

אבל רק רגע! בפועל, האם העביר אברהם אבינו סכין על צווארו של יצחק? האם הותיר כלל איזה סימן, ולו הקטן ביותר, על גופו? לא! הרי המלאך אמר לו מילים ברורות: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!" ואם כן, מה הרעש הגדול שאנו עושים מהעקדה, כשבפועל אברהם אבינו לא עשה שום פעולה ממשית?

אלא, ברור לחלוטין, שעיקר הזכות של עקידת יצחק, היה הרצון! זאת אומרת: עצם זה שאברהם אבינו עמד מוכן ומזומן, בנו עקוד לפניו וסכין שחיטה בידו – והוא רוצה להעלות את בנו לקרבן לה'! והמוכנות הזו, הרצון הזה, הם אלה שכל כך יקרים לבורא עולם, עד שעד עצם היום הזה אנו נהנים משכרם ומבקשים בזכותם…

* * *

ואם כבר אנו עוסקים בגדולתו של אברהם אבינו, כדאי להזכיר את דברי רבי נתן (ליקוה"ל, הלכות ברכת המזון ה"ד,כ"ד) והלא כה דבריו (בתרגום לשפה מדוברת):

לכאורה נוכל לשאול, מה היתה האהבה הגדולה שאהב בורא עולם את אברהם אבינו, אהבה כה גדולה, עד שהבורא קורא לו "אברהם אוהבי" (ישעיה מא,ח)?! והלא לאברהם אבינו עוד לא היו תורה ומצוות, במה, אם כן, עבד אברהם אבינו את בוראו וגרם לבוראו נחת רוח גדולה כל כך?

אלא, רבינו, בליקוטי מוהר"ן (קמ"ב) אומר ש"אברהם לא היה לו ממי ללמוד, ולא היה לו רק לב חושק להשם יתברך!" – וכאן טמון הסוד הגדול: הלב! זה היה כל עבודתו של אברהם אבינו! ועם זה הקב"ה כל כך השתעשע וזה מה שגרם כל כך נחת רוח לבורא עולם. שכן ליבו של אברהם אבינו ע"ה תמיד כסף והשתוקק ורצה רק את ה'!

* * *

טעות יסודית השתרשה בלבבות רבים: הרצון – כך הם חושבים – אינו אלא אמצעי שאיתו אפשר להגיע אל המטרה הסופית, שהיא קיום המצוות בפועל.

האמת – אומר רבי נתן (ליקוה"ל, ערב ג) – הפוכה לחלוטין: כל מטרתם של המצוות והמעשים הטובים שאנו מצווים עליהם, אינם אלא אמצעי שמטרתו להביא את האדם אל המטרה העיקרית: גילוי הרצון שלנו לבורא עולם! זו הדרגה הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה – ואליה זכה משה רבינו: להיות נכלל ב"רעוא דרעווין" – היינו: רצון שברצונות!

* * *

היוצא מדברינו: עבודת הרצון היא המחיה כל יהודי, בשני צדדיה: כאשר לא הצליח לקיים את המצוה בפועל, כי אז וודאי עליו להתחזק עם הרצון שהיה לו לקיום המצווה; אבל יתירה מזו: גם כאשר אכן זכה לקיים את המצוה בפועל, עיקר החיות והשמחה שלו צריכים להיות – הרצון שהיה לו לקיומה, הרצון העז שהביא אותו לקיומה. זה צריך להיות עיקר שמחתו, עוד יותר מעצם קיום המצוה בפועל.

וכשאדם יאחז בדרגה זו, כי אז ידע שהוא בדרך הנכונה בעבודת השם.

 

[הערה מוכרחת בשולי הדברים: בדורינו, יש המפרשים לצערינו את היסוד "העיקר הוא הרצון", כאילו לא משנה אם קיימת את המצוה בפועל או לא, כי אפשר להסתפק ברצון. הבנה מוטעית זו היא פרדוקס מוחלט: אם אכן אתה כל כך רוצה לעבוד את השם, הרי שהתגלותו של הרצון הוא בכך שהוא גורם לך לבצע את הדבר שאותו אתה רוצה; אם אתה "מסתפק ברצון" ואינך טורח לעשות את המצוה בפועל, כי אז בהכרח שלא רצית מספיק. מעלת וחשיבות הרצון אינה מחליפה את קיום המצוה בפועל, אלא מתווספת אליו. כשאנחנו רוצים לעבוד ולאהוב את השם, אנחנו כל כך רוצים עד שאנו מתאמצים ומקיימים את המצוה בפועל, אבל לא מסתפקים רק בקיום המצוה בפועל אלא רוצים עוד הרבה יותר מזה והרבה יותר מההרבה יותר]

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support