העיקר הוא הרצון
כ״ד בסיון תשע״ט
עיקר העיקרים בעבודת ה', מסביר רבינו, הוא הרצון. הרצון לעבוד את ה', לעשות את חפצו ולהגדיל שמו עוד ועוד. ואולם, כמה וכמה דרגות יש ברצון. מהקטנה ביותר: רצון שאינו מביא לידי מעשה, ועד "אין דבר העומד בפני הרצון".
אחד היסודות העיקריים בתורת רבינו הוא הרצון. הרצון להתעלות ברוחניות; הרצון להיות טוב יותר, יהודי יותר; הרצון.
"כי העיקר הוא הרצון", אומר רביה"ק, וכוונתו, בפשיטות, היא שגם במצב הגרוע ביותר בו נמצא האדם, עדיין הוא יכול לפחות לרצות להיות טוב יותר, לעלות, לצאת, להשתחרר מכבליו העצמיים ומאזיקי תאוותיו.
אולם, מן מלכודת, מקשה מעט, ישנה ברעיון הזה: אם רצון מספיק, אם כן אעשה מה שברצוני וארצה? או ברמה גבוהה מעט יותר: אכן דרגתו של צדיק האמת – שוודאי כולו רצונות – ושל אדם שנמצא בתחתית, שווים הם, כל עוד גם האדם הנמצא בתחתית רוצה לצאת?
התשובה היא שלילית, כמובן.
רצון הינו מושג, חלק יסודי במערכת המושגים שהנחילנו רבינו הק' בהורידו לעולם את תורת ההתחזקות, שהיא בפני עצמה תיקון יסודי לתפיסת הרוחניות הנפוצה. אולם, כפי שמוטל עלינו להבין כל מושג שהוא, על מנת להבין את עצותיו של רבינו הק', עלינו להבין ביתר שאת וביתר עוז את מושג ה"רצון". למה מתכוון רבינו? מה הוא "רצון"?
* * *
האדם מורכב מרצונות. הוא רוצה לאכול, הוא רוצה לישון, הוא רוצה לשתות רוצה להקים משפחה, הוא רוצה ליהנות, הוא רוצה. בעצם, היחס שבינינו, כבני אדם, לבין דברים אחרים, הוא הרצון: אני רוצה ורק אח"כ אני מנסה להשיג, להגיע לאן שאני רוצה.
הרצון, כמו כל דבר אחר, בנוי רבדים רבדים כידוע וכפי שאומר רבינו בשיחות הר"ן (נ"א): "אין כל הרצונות שוין. ויש חלוקים רבים ברצון. אפלו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חלוקים גדולים בין הרצונות". יש בו, ברצון, את החלק השטחי יותר; "אני רוצה", אולם מה אני עושה על מנת להשיג את רצוני? ואחריו באים רבדים עמוקים יותר: אני רוצה, וממילא אני עושה משהו; אני רוצה יותר, וממילא אני עושה יותר וכו', עד הרצון החזק ביותר, שעליו אמרו "אין דבר העומד בפני הרצון".
ואכן, המציאות מוכיחה כי אין כמעט שום חומה שעומדת בפני הרצון העז ביותר. אין כמעט דבר בעולם שהוא מעבר לגבולות השגת האדם, אם רק ירצה. (כמובן, בהגבלה אחת מהותית: כל עוד מדובר על משהו שאפשר להשיגו. גם אם האדם ירצה בכל מאודו להפוך לענן, איני חושב שהוא יתאדה ויופיע מעל חלון ביתו כענן…).
למעשה, ה"רצון" עליו מדבר רבינו הוא הרצון הזה, המורכב שכבות שכבות ורבדים רבדים. היינו, גם הרצון הפשוט ביותר: "אני רוצה" ותו לא, אף הוא מעלה עצומה ברוחניות. יהיה האדם היכן שיהיה מבחינה רוחנית, כל עוד הוא רוצה להיות טוב יותר, הוא יכול ויש לו סיכוי להיות טוב יותר; ואף אם עד עכשיו לא רצה, הוא יכול כעת להתחיל לרצות – ושוב יש לו סיכוי.
אין אדם יכול להשתנות אם אינו רוצה להשתנות. שום דבר אינו יכול לעזור לאדם אם הוא עצמו אינו רוצה בעזרה. אתה יכול להסיר מאדם את אזיקיו, אולם כל עוד הוא לא ירצה להשתחרר, הוא עדיין כבול.
הדימוי הזה, אזיקים, שב וחוזר על עצמו כל עוד אנחנו מדברים על רוחניות. הסיבה היא פשוטה: אכן, זהו הדימוי הקרוב ביותר למציאות. אדם שאינו מסוגל – או, לפחות, רוצה – לשלוט בעצמו, לשלוט בתאוותיו, הוא אסיר. אסיר פשוט. אמנם, אין אזיקים לידיו ורגליו אינן קשורות, הגבולות הפיזיים שהוא מוגבל בהם הם העולם כולו, אבל מצבו גרוע יותר: מוחו אסור באזיקי עצמו. ואילו המפתח נמצא אף הוא שם, במוחו ובליבו. רק הוא, בהחלטת עצמו, יכול לשחרר את עצמו.
מרגע שהנהיג הבורא ית' את העולם בהענקת בחירה חופשית לנבראים, הרי שאף הוא כביכול אינו מבטל את הבחירה מהאדם, כפי שאומר רבינו. יתירה מזאת, אף הצדיק, שתפקידו כביכול להושיע את האדם ולהעניק דרך בעבודת ה', אינו יכול, כביכול, לבטל את הבחירה, כי אם להעניק דרך, ולשים בצידה שלטי הכוונה. הוא אינו יכול ללכת במקום האדם עצמו.
הקדמה זו חשובה על מנת להבין מדוע הרצון חשוב כל כך בתורת רביה"ק – וביהדות ובחסידות בכלל – לעבודת ה'. שכן הרצון הוא הוא תחילת ההליכה – או כולה.
יתירה מזו, בתפישת רבינו את עבודת ה', ה"רצון" הוא עיקר העבודה, כפי שאמר בפירוש: "העיקר הוא הרצון … שיהיה כוסף אליו יתברך – ובתוך כך, מתפללים ולומדים ועושים מצוות". אולם, בל נטעה: הרצון עליו מדבר רבינו כאן, בשיחה זו (שיחות הר"ן נא) אין רצון ערטילאי, מופשט, אלא הוא רצון מוחשי, ממשי, כובש וממלא את כל הישות, המביא את האדם לעשות הכל, ובלבד למלאות רצונו.
בורא עולם הנו כה גדול, עד כי לא שייך כלל לעבדו כראוי לו, לבורא. "איני יודע", אומר רבינו שם, "מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך. [כי] מי שיודע [אפילו רק] מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך. ו[אפילו] שום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך [כראוי לבורא]". וממילא, היות והבורא הנו כה גדול עד כי אם ננסה לעבדו כראוי לעולם לא נצליח, דווקא בגלל זה, ממשיך רבינו ואומר "העיקר הוא הרצון".
ורבינו מדגיש: לא כל הרצונות שווים. כל אדם מידת הרצון שלו שונה משל חבירו, ואף האדם עצמו, לעתים הוא רוצה יותר ולעתים פחות. אבל, העיקר הוא הרצון. שירצה ויכסוף תמיד לעבוד את ה', "ובתוך כך" – מתוך כח רצונו העז וכיסופיו המתמידים – "מתפללין ולומדין ועושין מצוות".
ואולם, עדיין, אם יחיה אדם כל ימיו באותו רובד שטחי של רצון, ויניח לעצמו להגרר אחרי תאוותיו, לא הועלנו הרבה. הועלנו, כמובן, שכן אין שיעור למעלתו של כל הרהור של רצון להיות טוב יותר; אבל אם בכך עצרנו, החמצנו את העיקר.
[בתפילה שתיקן האריז"ל לומר לפני התפילה, אומרים: "ולא איעול בכיסופא קמך", פירוש: "שלא אבוא בוש לפניך"; אפשר לפרש (בדרך צחות) גם: "ולא אבוא לפניך ורק 'כיסופי' ["כיסופין" = רצונות] בידי".]
הבה נעיין לרגע במשמעות השיחה שציטטנו קודם: "העיקר הוא הרצון". העיקר למה? ברור, כפי שכבר אמרנו, שבלא רצון לא ניתן לעשות כלום. מצוות המקוימות בלא רצון, תורה הנלמדת בלא רצון, תפילה הנישאת בלא רצון, אין בהם הרבה מן התועלת. כבר אמרו חז"ל: "וכשאתה מתפלל, אל תעשה תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים". ומפרש הרמב"ם: "קבע, שתכבד עליו התפילה". אולם, הרצון מלבד שהוא תכלית בפני עצמה, הוא גם מטרה לתכלית. פירוש: על מנת להשיג את התכלית, קרי: עבודת ה' וכו', העיקר הוא הרצון. הוא המטרה המובילה אל התכלית. אולם התכלית האמיתית היא העבודה, שאליה אמור הרצון להוביל, ואליה הוא אכן מוביל, על פי עוצמתו.
כמובן, הדברים אינם כה פשוטים. ועל מנת להבין מדוע, יש להבין קודם שהאדם אינו מודע לכל כוחותיו ובד"כ אף אינו מצליח (אפילו לנסות) להשתמש בכל כוחותיו אלא רק בחלק מהם. ולכן, יתכן שיהיה אדם שירצה כל חייו לעבוד את ה', אבל יכשל שוב ושוב, ולא יפסיק לרצות לרגע. אולם הוא לא יצליח לנסות להשתמש בכוחותיו, שאינו מודע בד"כ לקיומם, על מנת להצליח להוציא את רצונותיו אל הפועל. ברור לחלוטין שאדם כזה, יחשבו לו רצונותיו לעבודת ה' ממש, שכן אף הרצון הוא בגדר עבודת ה'.
אבל, צדיק עדיין אינו. ואולי אף בינוני איננו (כפי המובא בליקו"מ, תורה ס"ו, עיין ביאור הליקוטים שם).
אם כן, למרות שהרצון עליו מדבר רבינו הוא כל רצון שהוא, מצורתו השטחית ביותר ועד העמוקה ביותר, הרי שעל האדם להעמיק את הרצון עד שיגרום לו מעשה; תפקידו של הרצון הוא לשנות את האדם, לגרום לו לשנות את מהותו – מכח הרצון – למהות שאותה ב"רצונו" להשיג. זוהי מעלתו הגדולה של הרצון, שבכוחו להפוך רע מוחלט לטוב מוחלט. היינו, ע"י שהאדם ירצה באמת, הוא יעשה מה שיוכל ויגלה בעצמו כוחות נוספים, ויצעק ויתפלל לה' על רצונו הזה, ויבקשו שיעזור לו להוציא רצונו מן הכח אל הפועל וכו'. זהו מסלול הרצון עליו מדבר רבינו הק'.
ביאור ממצה יותר של מהות הרצון, חשיבותו העצומה, והיחס שבינו לבין המעשים בפועל – על פי שיחה נ"א משיחות הר"ן אותה הבאנו – ניתן לראות בליקוטי הלכות במקומות רבים. כמו למשל, בהלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ד, שם מבאר רבי נתן כי ענין ברכת המזון הוא לגלות ולהמשיך קדושת ארץ ישראל, ועיקר קדושה זו נמשך על ידי ההתפארות שמתגלית בעת הסעודה, ואומר כך: "והענין כי עיקר קדושת איש הישראלי ועקר עבודתו, הוא רק הרצון והכסופין דקדושה […] ואי אפשר לזכות לשום דבר שבקדושה, כי אם על ידי זה: על ידי רצון וחשק והשתוקקות וכיסופין וגעגועים חזקים. ולא ירפה את הרצון בשום אופן. רק כל מה שהמניעה מתגברת ביותר יראה לגבר את עצמו בחשק וכיסופין וגעגועים ורצונות חזקים ביותר ויותר, וכן לעולם, עד שיזכה לגמור להוציא מכוח אל הפועל את המצוה או הדבר-שבקדושה שהוא רוצה. וכן אחר כך בשאר עבודות ודברים שבקדושה שירצה אחר כך עוד לעשות, יתגבר גם כן ברצונות חזקים. וכל מה שהמניעות והעיכובים והבילבולים מתגברים יותר, [כך] יתגבר את עצמו ברצונות חזקים יותר, עד שיוציא מכוח אל הפועל ויזכה גם לאותה המצוה והעבודה וכן לעולם. כמבואר בהתורה 'ויהי נא פי שנים' (ליקוטי מוהר"ן ח"א סו) שהמניעה הוא רק בשביל [להגביר] החשק. ואם יתגבר שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה, בודאי ישבר המניעה. נמצא, שעקר ההתחזקות להתגבר על המונעים מהקדושה הוא רק הרצון והחשק. וזהו עיקר ההתפארות מה שה' יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל." היינו, אומר רבי נתן, מלבד מה שהרצון הוא חשוב בפני עצמו, הוא גם הכלי היחיד – אם הוא חזק מספיק – המאפשר לגבור על כל המניעות המונעות את האדם מלהשיג את הדרגה, או המצווה, אותה הוא חפץ להשיג. וזו, בעצם, מטרת המניעות שמניח הבורא על דרכו של האדם החפץ לעבדו: מטרתם היא להגביר את החשק והרצון, שאז, אם יגביר האדם את כח רצונו, וודאי ישבור את המניעות וישיג את אשר חפץ להשיג.
אמנם, אין בשורות אלו שום דבר חדש. הדברים הם לכאורה פשוטים וברורים כאור יום. אכן, הם לא נכתבו, אלא כדי להאיר לעצמינו, לחדש בנו ולעורר בנו, את הרצון, למען לא נעצור בו אלא נמשיך הלאה. בו, ובהוצאתו אל הפועל.
וכפי שמאיר בנו הרצון, כך מאירה ומעוררת מידת הרצון, בשרשה העליון, לפני בורא עולם, כפי שאנו אומרים: "יהי 'רצון' מלפניך", וכפי שאומר הקב"ה עצמו בתפילתו "יהי רצון מלְפָנַי שיכבשו רחמי את כעסי" (ברכות, ז,א).
