"ולעבוד ה'", אמר רבינו הק' (שיחות הר"ן נא), "איני יודע מי הוא שיכול לומר שיעבוד את ה' לפי גדולת הבורא ית', ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו ית', רק העיקר הוא הרצון להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו ית'".

יש להתבונן בדבריו הק'. כי הלא לכאורה גם עבודת הרצון הינה עבודה קשה, כפי המבואר בליקוה"ל, הלכות ערב ג' בראשית דבריו: "רק ירצה יותר ברצונות חזקים יותר ויתגבר ברצון חזק וכיסופין גדולים להשי"ת תמיד בכל עת לעולם ועד כי העיקר הוא הרצון", ועוד כותב שם "שעיקר התכלית הטוב של הנשמה הוא שתזכה לתכלית שלימות הרצון", והיוצא מצירופי דבריו שם, שתכלית עבודתינו עלי אדמות היא, להגביר את הרצונות החבויים עמוק בלב איש הישראלי, אל אביו שבשמים בכל עת יותר ויותר, ואם רצון הוא "תכלית שלמות הרצון", מהי אם כן כוונת רבינו בשיחתו? מי הוא זה שיוכל להתפאר במידת הרצון שלו, ויוכל לומר שהשיג דרגה זו, לרצות את ה' יתברך בשלימות, כפי הראוי?

ועוד יש להתבונן מדוע הפליג רבינו כל כך במעלת עבודת הרצון, יותר מאשר בשאר עבודת ה'. כי אם יאמר אדם שמעלת הרצון היא בזה שאפשר לרצות עבודות והשגות עצומות, שעדיין, בפועל, אין ביכלתו להשיגם, אם כן הרי אותן עבודות והשגות גדולות יותר ממעלת הרצון, ומעלת הרצון מתבטא אך בזה שיכול לרצות הכל אף את הגדולות ביותר, ואם כן מהו הביאור בדברי מוהרנ"ת ש'הרצון הוא תכלית המעלה'? ואף אם נאמר שזו אכן יחודה של עבודת הרצון, שניתן לקיימה תמיד, אף בעת אונסו לעשות עבודות בפועל, עדיין, מדוע נאמר שהיא התכלית, ולא שהיא עבודה כשאר עבודות אלא שיש בה מעלה אחת יתירה: שאפשר לקיימה תמיד. ולפי דברים הנ"ל אף לא נוכל לומר שמעלתה היא בזה שהרצון מגלה את כוונתו האמיתית של האדם, וכמובן.

מוהרנ"ת חורט בעטו יסודות נשגבים בדבר גדולת הרצון. מעיון בדבריו נוכל קצת להבין הדברים, וכך הוא כותב:

"עיקר התכלית הטוב של הנשמה הוא שתזכה לתכלית שלימות הרצון, עד שתזכה להיכלל ברצון שברצונות שזהו השלימות והמעלה העליונה מכל המעלות.. נמצא ששלימות הרצון הוא גבוה מן הכל וכל עיקר התכלית של כל התורה והמצוות הוא לזכות לרצון ולהיכלל ברצון העליון".

כל התורה והמצוות שאדם עושה, יוצא מדברי מוהרנ"ת, הוא כדי להגביר את הרצונות החבויים בו, כפי שניתן לראות גם מדיוק בדברי רבינו עצמם: "העיקר הוא הרצון ובתוך כך לומדין ומתפללין ועושין מצוות", וזהו עיקר עבודת ה' להגביר תמיד את הרצון להשי"ת, ועל ידי כך זוכים להיכלל ברצון העליון, בזה שמקשר עצמו כבר כאן בעולם למידת הרצון. וזו הסיבה לגדולת מעלת הרצון, כיון שכל תכליתנו היא להיכלל ברצון העליון. נמצא אם כן שהרצון אינו אמצעי לזכות לגדולות ונפלאות, אלא הוא הגורם לקשר את האדם לרצון העליון שהוא תכלית המעלה.

* * *

"צימאון", אומר רבינו בשיחה רנ"ט, "הוא תאוה גדולה", ומבאר מוהרנ"ת שנראה שרבינו בא לרמוז לנו שענין הכיסופין הוא תענוג גדול, כמו תענוגו של אדם צמא מאוד כשהוא משיג מים, שיש לו תענוג גדול משתייתו בגלל צמאונו. שעיקר התענוג בא דוקא ע"י הצימאון (כי אם לא שהיה צמא, לא היה מתענג על שתיית המים), וזה עיקר תענוג עולם הבא, שאז יזכו לרצון וכיסופין ויזכו בכל פעם להרוות צמאונם.

בשום עבודה מעבודת ה' אין אדם יכול לומר שהוא "עובד את ה'", כי מי הוא, בכלל, ילוד אשה שמשיג בכלל את גדולת ה' ויכול לעבדו כפי הראוי לו? אולם, אין הדברים כך בעבודת הרצון, שאינה עבודה המצריכה ביסודה מעשה, כשאר עבודות, אלא עבודת התכללות ברצון העליון שהוא תכליתנו עלי אדמות, להיות קודשא בריך הוא וישראל חד, נמצא, שאף אם ודאי שאי אפשר לעבוד את ה' וכנ"ל, הרי שלרצותו ודאי אפשר ואפשר, וזוהי תכליתנו: להיכלל ברצון העליון.

יסוד גדול בהתחזקות נלמד כאן: גם אם מונעים בעדך לקיים המצוות בפועל בכל סוגי המניעות, הרי נותנים לך הזדמנות פז משמים: להגביר הרצונות החבויים עמוק בתוכך, שאולי אף לא ידעת עליהם כלל. חטוף, אם כן, הזדמנויות אלו בשתי ידים.

מוהרנ"ת, בדברו על מעלת גדולת הרצון, לא בא למעט או לקרר חס ושלום מעבודות ה' ומצוות מעשיות. חס ושלום! כי אדרבה, אם אדם ימנע מעבודת ה' מעשית וממצוות מעשיות, אלא 'יסתפק' במה שיכנה 'רצון' , כי אז לא די שיחליש – כפועל יוצא מוכרח – את רצונו, הוא גם יוכיח שבאמת אין רצונו רצון כלל, שכן כל מהות הרצון המדובר ומעלתו היא רק בשילוב – ומעבר למצוות המעשיות ולעבודת ה' (כמבואר בדברי רבינו: ובתוך כך לומדים ומתפללים ועושים מצוות). ואם אדם רואה בזה תחליף, כי אז גם הרצון אינו רצון כלל אלא פח יקוש.