"אומר אני לפניך ה' אלוקי מקצת מעשי הרעים ומדרכי המכוערים וממעללי המקולקלים, לאמרם אי אפשר, לגלותם לא אעצור חיל, להגידם איני כדאי, לתבוע עליהם סליחה ומחילה וכפרה מה אני מה חיי, בוש אני מחטאיי ומוכלם אני מפשעיי, אין לי פתחון פה להתוודות לפניך, גדול עווני מנשוא עצמו פשעי מספר, בושתי וגם נכלמתי" …

הפעם זה לא נוסח מתוקן-מראש מסדר תפילת "יום כפור קטן". בפעם הזאת נפשו חשה בכל מילה. המציאות בוערת בו, הוא מרגיש כל כך מטופש ומשוקץ, הנפש הבהמית שלו הגזימה הפעם לכל הדעות. אחר כל כך הרבה 'קבלות' והסכמות שלא לשוב וליפול, ושוב, נפילה איומה שכזו. הפה שלו סגור, דלים הם המילים בפיו להביע את המיאוס והתיעוב שחש כלפי עצמו. במה ירצה את בוראו?! באיזה חוצפה יבוא ויבקש סליחה, אחר שבאשמתו וזדונו שב על קיאו זה הפעם המי-יודע-כמה?! אין בכוחו להתוודות ולהתחיל להבטיח שוב. 'לפחות סגור את פיך ואל תעיז להגיד מילה' – הוא אומר לעצמו בבוז.

בירכתי לבו מתגנבת המחשבה, 'עם כל שפלותי ונפילותיי, בכל זאת נקודת זכות יש בי, שעדיין הנני מתבייש במצבי המר. בושה היא יסוד גדול בתשובה'…

* * *

"יש בחינת שער החמישים של הטומאה – אומר מוהרנ"ת – שמעוצם ריבוי השקרים והרמאות שיש שם, יכול ח"ו להפוך ברמאותו וערמתו הגדולה והעמוקה בלי שיעור, מאמת לשקר ומשקר לאמת, לשום רע לטוב וטוב לרע" (ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורה ד, טו).

כזו היא גם ערמתו של היצר בענייני בושה ועזות; שני מידות מנוגדות ועצומות, שיכולות מחד לשמש מקור לטוב ולהתקרבות לקדושה, ויכולות מאידך להיות פתח לכל רע ח"ו, תלוי רק מתי ואיך ולמה משתמשים בהם. ומאיתנו נדרש לברר עפ"י דברי צדיק האמת מתי באמת יש להשתמש בכל אחד מהצדדים המנוגדים כדי להתקרב על ידם לה'.

"הבושה כנגד ה' יתברך היא מעלה גדולה מאד שעל ידי זה ניצולין מחטאים מחמת שמתביישים ממנו יתברך, ובפרט שיש כמה אנשים שמלוכלכים בעוונות רבים מאד, שבודאי צריכים להתבייש מאד מפניו יתברך על שחטאו כנגדו" (ליקוטי הלכות, הלואה ג). כל זה טוב ויפה כאשר הבושה גורמת לו שלא לחטוא עוד, אבל היצר בערמתו מטה את הבושה לנתיב הפוך לגמרי: הוא מעורר בלב החוטא בושה ונמיכות ודכאון רוח, שלא יעיז לבקש מחילה מבוראו, ושלא יפתח פיו לבקש עוד על העתיד. בשעה זו הוא מבזה בעיניו את העזות, שאין טעם לעמוד לפני המלך אחר כל כך הרבה הבטחות וזדונות, ומייקר בעיניו את הבושה השקרית הזאת שהוא נתון בה.

בעוד שבאמת צריך אז להשתמש במידות אלו בהיפך הגמור: יש להתבייש מאד מה', "אבל צריכין ליזהר מאד שלא יפלו בדעתם ח"ו מחמת הבושה, דהיינו שמחמת הבושה שמתביישים להרים פניהם נגדו יתברך יסתמו פיהם לגמרי ח"ו ולא יבקשו מחילה כלל ולא יתוודו על חטאיהם ועוונותיהם. כי אף על פי שבוודאי צריכים להתבייש מאד מפניו יתברך על גודל עוונותיו, אבל אף על פי כן צריכים להתגבר ולהתחזק מאד בעזות גדול דקדושה להעיז פניו נגדו יתברך להתוודות לפניו עוונותיו ולבקש כפרה ומחילה מלפניו, כי זהו רצונו יתברך" (שם).

מוהרנ"ת מרחיב שם על העורמה הנוראה שהיצר פועל בהיפוך זה; הלא כשחוטא מתבייש להתוודות ולהודות על האמת הוא מעיז פניו בכך בצורה איומה, העלמת החטא וחוסר ווידוי ובקשת מחילה הם בעצמם חוצפה ועזות מצח. מלבד זאת, הם גם גורמים להמשך העזת הפנים נגד מלך מלכי המלכים, כי בלא תפילה וצעקה אין סיכוי שייצא מפשעיו. כך, שהבושה עתה, היא שתביא ח"ו להמשך עזות המצח לשוב ולחטוא כנגדו. "ובאמת אדרבא, צריכים להתנהג בהיפך ממש. כי בתחילה בוודאי צריך שיהיה לו בושה גדולה לפניו יתברך לבלי לעשות שום חטא ועוון, אבל אם כבר התגבר עליו הבעל דבר ונכשל במה שנכשל ח"ו צריך להתגבר שיהיה לו עזות גדול מאד נגדו יתברך ולהתאמץ בכל עוז לבלי ליפול בדעתו כלל רק לבטוח ברחמיו המרובים בלי שיעור ולהתחזק להתחיל בכל עת מחדש ולא יסתכל כלל על מה שעבר עד הנה, רק ישתטח לפניו יתברך ויבקש מלפניו ויתוודה לפניו עוונותיו ויבקש מחילה עליהם ויתחנן מלפניו יתברך על להבא שיצילהו ה' יתברך ברחמיו המרובים בלי שיעור" (שם).

העזות לבוא להתוודות ולהתחנן על העתיד, היא היא הבושה הנכונה והאמיתית! דווקא מפני שהוא מתבייש על העבר ואינו רוצה להעיז פניו לעתיד, על כן הוא אוזר חיל ומבקש. לעומת זאת, הבושה המזוייפת שסותמת את פיו, היא היא העזות הגדולה ביותר! להעלים את החטא ולא לפחד להישאר במקום זה שבו ימשיך חלילה להמרות פי המלך.

צריכים אנו אם כן להשתמש בזהירות מופלגת במידות אלו. כל נטייה לצד אחד יכולה להפוך את המכוון לגמרי חלילה. חובתנו להשתמש ב'עזות', אבל במקומה הנכון, ועם ה'בושה' רק במקומה המדויק. זהו 'משקל' עדין שיש לכוונו מאד שלא יטה לשום צד הפוך.

את הכח הזה אנו מקבלים בקריאת פרשת 'שקלים' – לכוון את המשקל הנכון במידות אלו. הממון הינו כח 'עזות', "עשיר יענה עזות" (משלי יח, כג), אנו יודעים היטב את התיעוב הגדול אותו רוחש רבינו הקדוש אל תאוות הממון, אולם במלחמה נגד עמלק – שורשו של עזות פנים, בן הבליעל שקפץ לאמבטיה הרותחת והעיז פניו יותר מכל האומות – צריכים אנו להשתמש דוקא בממון שהוא העזות, אבל בקדושה, במשקל הנכון והמדויק; לצדקה ולבית המקדש. כך, שהעזות תביא רק להתעצמות להתוודות, לבקש ולהתחנן אחר כל נפילה, ולא להיפך.

"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו" (מגילה יג ע"ב). בכל שנה מתחדשת גזירת המן לשוב להפיל מורך בלב הצריכים לשוב בתשובה על ידי כח עזותו ועשרו, ועלינו להתגבר מחדש בעזות דקדושה, שהיא כאמור הבושה האמיתית, לבטוח בחסדי ה' ולהתאזר בגבורת עוז, לרצות, לפייס, לצעוק לבקש ולהתחנן בלי סוף, כי כך הוא רצון המלך, ומי יעיז להמרות רצונו מפני בושה שקרית?!

'מלחמה לה' בעמלק', ואותה אנו מתחילים בעוז ובגבורה בשבת זו, שבת פרשת שקלים, עדי נזכה לשוב בתשובה שלמה לפניו מהרה.