ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > משיבת נפש > העולם מלא רחמנות

העולם מלא רחמנות

כ׳ בסיון תשע״ט

אם נראה לנו שרחמי השם הם סתם מתנה, אנו יכולים להתרשל, ואין גם דבר שיעורר אותנו להתקדם ולשאוף, כשאנחנו סוחבים את המשא הכבד של העבר. זה אמנם נכון שהם מתנה גמורה, כי מצד מעשינו, היינו אמורים לחדול מקיום ח"ו, אבל יש בהם גם המשמעות המחייבת: יש לך עתיד! עצם זה שאני קיים, מראה לי עד כמה הקב"ה רוצה בי, ומראה לי שיש לי כנראה אוצרות רבים שאגלה בתוכי. (משיבת נפש)

אם היינו שואפים, אנחנו חושבים לעצמנו… אם רק היינו שואפים, יכולנו לעשות הרבה יותר. יש כל כך הרבה דברים שנמצאים במרחק הושטת יד מאיתנו, דברים ש"בפיך ובלבבך לעשותו", אבל אנחנו לא מושיטים יד. דוד המלך אומר: "פי פערתי ואשאפה, כי למצוותיך יאבתי" (תהלים קיט, קלא), ומפרש רש"י "ואשאפה – לשון בליעה". כמו שאנחנו שואבים אוויר, כפי הצרכים וכלי הנשימה שכבר קיימים בתוכנו, ופשוט ממלאים אותם, כך גם יכולה להיות שאיפה למצוות – לא שאיפה לדברים רחוקים מעצמנו, אלא רצון למלא הרגשת צימאון גדולה. לשאוף פנימה חזק.

ישנם הרבה דברים אליהם אנחנו יכולים לשאוף, כבר במדרגה הנוכחית שלנו, לפני שאנחנו מדברים על לשאוף ליותר. בוודאי ששאיפה אמורה להגיע למדרגה של שאיפה מלאה לכל המצוות כמו שדוד המלך אומר על עצמו, אבל עוד לפני כן אנחנו יכולים לשאוף גם להרבה דברים שאנחנו מרגישים בחסרונם. אם זה כשאנחנו מרגישים שהחירות האמיתית נמצאת בהשתעבדות, וכשאנחנו יודעים שגם האושר המדומה שאנחנו חושבים שאנחנו משיגים בו משהו לעצמנו הינו מדומה, והאושר האמיתי שווה הרבה יותר, האושר של "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא" (אבות ד, יז). אבל כל הידיעות שאנחנו חשים כבר כעת, לא גורמות לנו לשאוף. פעמים יש וחידלון שכזה נובע מתוך תחושה של קטנות הדעת והבינוניות, שאומרת לנו שזה גם טוב מאוד אם נהיה רק אנשים פשוטים או קצת יותר, וכך אנחנו מזניחים את עצמנו. לא מכירים במשמעות האמיתית של עצמנו, אשר לאמיתה של תורה "חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז ע"א). אולם אנו מסתפקים בקצת שלווה, שקט נפשי, ומעט מן הרוח לפעמים.

אבל זה לא רק סתם חידלון. בוודאי שהירידות והכשלונות תורמים לכך מאוד. יכול להגיע שלב בירידה שהאדם כבר באמת לא יודע מה הולך איתו. היתה תקופה שהוא ידע לפחות את הכיוון שלו, יחד עם הנפילות, אבל היום הוא פשוט לא יודע בכלל מה הולך איתו. מה יהיה איתו, הוא לא יודע. אין סוחבים עבר כזה? מה הוא אמור לענות לעצמו על נפילות חוזרות ונשנות, על נפשו שגלתה והלכה לאיבוד? וזה לא רק שאלה איך להתמודד עם העבר. איזה עתיד צפוי לו? איך בכלל מתקדמים, אפילו בלי המשא הכבד של העבר? והאדם נופל בקלות ביד יצרו, ושוכח מלשאוף, מלרצות את הדברים הבסיסיים ביותר.

 "לפי גדולת השם יתברך ועוצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי חס ושלום. אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא יתברך רוצה מאד בהעולם" (ליקוטי מוהר"ן, ב, מט). כדי להבין את המשמעות של "כל העולם מלא רחמנות", מקדים רבי נחמן ואומר: כל סטיה קלה מהאמת, היתה אמורה להביא על האדם מה שהיה ראוי לבוא עליו. לא צריך חטא גדול בשביל זה. כי כשתופסים מעט מגדולת ה' יתברך, מבינים שאין דבר כזה "תנועה קלה". לפני מלך אי אפשר לזייף. ואם אנחנו עדיין קיימים, למרות דברים חמורים יותר מ'תנועה קלה', מה אנחנו מסיקים מכך? הרי אי אפשר לומר שהקב"ה מוותר, ח"ו (וכך אמרו חז"ל במסכת בבא קמא דף נ,א: "כל האומר הקב"ה וותרן, יוותרו חייו", פירוש: יופקרו חייו, שמורה לבריות לחטוא). אבל איך אנחנו מכירים ברחמנות העצומה של הקב"ה, ומצד שני לא סומכים על זה בלהמשיך כפי מה שאנחנו? הרי הרחמנות היא מה שמחזיק את כל העולם. כיצד אנחנו בוטחים ברחמים של הקב"ה ולא מסתמכים עליהם גם במעשים רעים?

"על כן אהובי אחי, אתה המעיין, נפשי ולבבי, חזק ואמץ מאד ובטח בשם כי לא יעזוב אותך, כי כל מה שעובר עליך הכל לטובתך, ותסמוך על רחמיו המרובים בלי שיעור כי השם יתברך גדול מאד ולגדולתו אין חקר, ויש ענין שמתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכויות, רק חזק ואמץ" (ליקוטי עצות על תורה זו). אם אנחנו לא רק לוקחים את הצד הקל והנוח עבורנו ברחמיו של הקב"ה, שאנחנו לא נענשים חלילה מייד, אלא הולכים צעד קדימה ומבינים דווקא את המשמעות המחייבת שברחמיו, אז לא ניפול לטעות כזאת. למה באמת הקב"ה מרחם? רחמים הם כמו רחם, המגדל ומחזיק את העתיד. אין כרגע מציאות לכשעצמה עליה ניתן לומר שאני מרחם עליה, כי העובר, נחשב פחות מציאותי עבורנו מאשר תינוק שכרגע נולד, ובוודאי בשלבים המוקדמים בו הוא נקרא בהלכה 'מים' בלבד. אבל יש רחמים גדולים אליו – עבור העתיד שלו. יש אהבה אליו מצד הכוחות שטמונים בו.

כך גם רחמנותו של ה' יתברך. אם זה נראה לנו שהרחמים הם סתם מתנה, אפשר להתרשל, ואין גם דבר שיעורר אותנו להתקדם ולשאוף, כשאנחנו סוחבים את המשא הכבד של העבר. זה אמנם נכון שהם מתנה גמורה, כי מצד מעשינו, היינו אמורים לחדול מקיום ח"ו, אבל יש בהם גם המשמעות המחייבת: יש לך עתיד! "יש ענין שמתהפך הכל לטובה"! עצם זה שאני קיים, מראה לי עד כמה הקב"ה רוצה בי, ומראה לי שיש לי כנראה אוצרות רבים שאגלה בתוכי, שהם שווים את כל מה שנעשה איתי עד היום. זה שווה את הכל, בוודאי. אין ספק בזה.

"… על כן צריך לחזק עצמו מאד בעבודתו בכל מה שיוכל אף אם הוא כמו שהוא ויסמוך על רחמיו המרובים מאוד בלי שיעור כי בוודאי לא יעזוב אותו, אף אם עבר מה שעבר, העבר אין, והעיקר מכאן ולהבא לא יעשה עוד". ראשית האמונה בעצמנו מתחילה בלעזוב את העבר. "העבר אין". העיקר – מכאן ולהבא, זה העיקר. אם אנחנו קיימים בשביל מה שמכאן ולהבא, למרות העבר, סימן שזה העיקר עבורנו. שם אנחנו נמצאים באמת.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support