בפרשת השבוע האחרון קראנו על קבלת התורה שניתנה באימה וביראה, ברתת ובזיע, בקולות ולפידים וקול שופר, כשלכל זה זכו בני ישראל במעמד הר סיני שהוא תכלית הבריאה, ובאותו יום השישי, ו' סיוון, שב השי"ת והשרה שכינתו על הנבראים, "וירד ה' על הר סיני".

בכל המעמד הנורא והקדוש של קבלת התורה ישנו פרט אחד, שרבים לא שמים לב שהוא קיים, ואלמלא נדע כיצד להבין ולפרש את המהלך העליון הזה, יתכן שגם אדם שספר מ"ט יום, יצא ממ"ט שערי טומאה ונכנס למ"ט שערי קדושה, קידש עצמו בשלשת ימי הגבלה, והכין עצמו בסילודין לקבל תורת ה' – יפגש ברגע האחרון בהסתר פנים, בריחוק והעלמה, עד שמרוב צער ושברון לב הוא יחזור תכף לאחוריו. אלא אם כן ישמע ויכלל בדעת משה רבינו שעל ידו ניתנה תורה, יזכה להבין את סוד ההסתרה שאינה אלא כלי להתגלות נפלאה.

בפרשת מתן תורה נאמר "ויעמוד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", ומבאר רבינו ז"ל בתורה קט"ו, שמי שהולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השי"ת אזי מידת הדין מקטרג עליו ואינו מניח אותו לילך בדרכי השי"ת ומזמין לו מניעה, והשי"ת חפץ חסד הוא ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת, ומי שהוא בר דעת הוא מסתכל בהמניעה ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כדאיתא בירושלמי (תענית פ"א) אם ייאמר לך אדם היכן אלקיך תאמר לו בכרך גדול שבארם, שנאמר אלי קורא משעיר, אל תאמר אֵלַי אלא אֵ-לִי קורא משעיר. ומי שאינו בר דעת כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל וכו', וזה פירוש הפסוק ויעמוד העם מרחוק, כי כשרואין הערפל – המניעה – עומדים מרחוק. ומשה שהוא בחינת דעת כל ישראל נגש אל הערפל אשר שם האלקים, היינו אל המניעה שבה בעצמה נסתר השי"ת. עד כאן לשון רבינו בתורה הנ"ל.

על ענין זה, מבאר מוהרנ"ת על פי מה ששמע מרבינו: "שבאמת השי"ת אוהב משפט ולכן הוא כביכול מוכרח להסכים עם מדת הדין שמקטרגת על האדם שאינו ראוי להתקרב להשי"ת. אבל באמת לאמיתו השי"ת אוהב את ישראל יותר ממה שאוהב את מדת המשפט, ולכן הגם שמזמין לו מניעה, השי"ת מסתתר בתוך המניעה. ומי שהוא בר דעת יכול למצוא את השי"ת בתוך המניעה כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל, כי בתקף המניעות בעצמן נסתר השי"ת, ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשי"ת. עד כאן עיקר דבריו.

והדברים מפליאים מחד, ונפלאים מאידך! איך יתכן שהמניעה, שלכאורה מטרתה למנוע ולהפריע והיא מפריעה ומונעת מן האדם להתקרב להשי"ת, איך יתכן ש"על ידה בעצמה יכולין להתקרב להשי"ת"? ועוד, מהו ההסבר לענין הזה "שבתוקף המניעות נסתר השי"ת"? ומהו גם המשפט שכולו פלא "כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל", היתכן שכך הוא? הרי כל אדם יכול להעיד על עצמו כאלף עדים על המניעות שעבר בימי חייו, והלא רביז"ל ומוהרנ"ת בספריהם הקדושים הרבו  והרחיבו כל כך בענין ההתחזקות לכל מי שמתגברין עליו המניעות בעבודת השי"ת, ואם כן איך יתכן לומר ש"אין שום מניעה בעולם כלל"?

אכן, הדברים עמוקים מאוד, וננסה כאן לבארם מעט ע"פ היסודות הרבים הנמצאים בספרי רביז"ל ובליקוטי הלכות.

אם מניעה פירושה: "השם יתברך אינו רוצה בקרבתי", כביכול, "הוא החליט שאני לא אוכל, גם אם ארצה, שגם אחרי שאתכונן ואטהר מכל מ"ט שערי טומאה ואתקדש בקדושה של מעלה – גם אז לא יחפוץ בי" חלילה, אזי "באמת אין שום מניעה בעולם כלל". לא קיים בעולם רצון ה' למנוע אדם מלהתקרב אליו. שכן האמת לאמיתה היא שהשי"ת רוצה בכל אחד ואחד שדורש ומבקש, ובוודאי במי שמתייגע ומחפש. אלא מה, על מנת לבטל את הקטרוג של מידת הדין, המתעורר על כל מי שמבקש להתקרב לה' יתברך, נותן השי"ת רשות להזמין מניעה, בכדי שהאדם יתגבר עליה, ובמסירות נפש, למרות כל הצער ועגמת הנפש, הבזיונות, ויסורי הנפש על ההרחקה והמניעה שנראה כאילו באה מפי עליון, וכאשר יתגבר האדם ובכל זאת לא יעזוב ולא יניח את מקומו, אלא יזעק ויתחנן: מתי אבוא ואראה פני אלקים, עד מתי תסתיר את פניך ממני, ולא נסוג אחור ממך, תחיינו ובשמך נקרא; ובזה שיבקש ויחפש במסירות נפש, ישבור ויבטל כל קטרוג מעליו, כי כשאדם עובד את השי"ת במסירות נפש אין לשום מקטרג שליטה עליו. ואז הנסיון עצמו יהפך לו לכלי שעל ידו יתגלה רצון ה', הנעלם ונסתר בתוך המניעה, דהיינו התכלית והכוונה הפנימית והאמיתית של המניעה, שהיא הדרך להתגלות פני אלקים.

דבר זה נעשה עם כל אדם בבואו לשערי הקדושה, וכל כמה שזוכה להתבטל ולהיכלל בדעתו של משה, אותו צדיק שהוא שורש נשמת ישראל ו"דעת כל ישראל", כך יזכה להבין את הרמזים הנעלמים בתוך עומק ההסתרה אשר תתהפך להתגלות אלקית (של וירד ה' על הר סיני באופן) של אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, שה'אתה נגלית' נעשה דווקא בענן כבודך.