בעת שהיה [רבי נחמן] מרבה להוכיח אותי [רבי נתן] להיות שמח בשבת, אז עניתי ואמרתי: אני חפץ ורוצה מאד להיות בשמחה בשבת. (וכוונתי היה – אם איני זוכה לשמחה בשבת, על-כל-פנים אני רוצה מאד להיות בשמחה. וכבר שמעתי ממנו מגודל מעלת הרצון והכיסופין וכו'). ענה ואמר להעולם: השמעתם מה שהוא אומר? היטיב אשר דיבר.

"צריך להזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן יז). רבי נחמן הדגיש את חיוב השמחה בשבת מסר פעמים. הסיפור שלפנינו מופיע בספר "חיי מוהר"ן" בתוך מקבץ שיחות הקשורות לענין השמחה בשבת. לכאורה תמוה מדוע רבי נתן קבע את הסיפור בתוך מקבץ שיחות הקשורות לשמחה בשבת? הלא כל מה שמצינו בסיפור מדבר על מעלת הרצון, אך לכאורה אין בו קשר מהותי לענין השמחה בשבת.

לפעמים קשה לשמוח. לא מחוסר חשק, או סתם עצבות ודיכאון. פשוט מרגישים את גודל הכאב האמיתי של החטאים שעשינו, או הפגמים שיצרנו. ישנה תחושה מסוימת שפשוט אומרת שאי אפשר להעביר דבר כל כך חשוב הצידה. אי אפשר לשכוח מהעוול הנורא שעשינו, ולהמשיך לשמוח כאילו כלום לא קרה. בטח שיש במה לשמוח, אבל זה לא אומר שאפשר להתעלם מהרע. מה באמת התשובה לשאלה הזאת, שלכאורה נראית צודקת?

אומר רבי נחמן – נסתכל על הרווח מול ההפסד. "כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה-שחורה, יותר מאשר יכולין ליכשל על-ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה-שחורה" (שם, כד). ההבחנה בין לב נשבר, שמעלתו גבוהה מאד, ובין מרה שחורה, עליה נאמר ש"השם יתברך שונא אותה" (שם, מד), איננה פשוטה, אף-על-פי ש"אינם ענין אחד כלל" כדברי רבי נחמן, מאחר ולנו קשה להכיר במקור של הרגש, אם הוא טוב או לא. כשאנחנו רוצים להדגיש את הצד של החיסרון, אנחנו יכולים להישבר מהחיסרון, ורק להתדרדר עוד יותר, חס ושלום. "כי רוב בני-אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה-שחורה ועצבות… ועל ידי זה אינם עושים מה שהיו יכולים עדיין" (ליקוטי מוהר"ן, סימן רפב).

הדרך, אם כן, היא הסתכלות בטוב – תמיד להסתכל על הדברים שאני כן שייך אליהם. כשאני מעלה בדעתי איזו מצווה או הנהגה, שגם חלקים לא טובים היו לי איתה, יש לי מצווה לשכוח כל נקודה, כל מאורע, של ריחוק, ולהיזכר רק בחלקים הטובים שהיו וישנם. ענין זה עומד בבסיס הציווי של השמחה התמידית, כפי שכותב רבי נתן: "כי עיקר הקדושה היא השמחה". את כל הקשר שאנחנו רוצים בקדושה, אנחנו אמורים למצוא בשמחה. היא התכלית אותה אנו מבקשים – את תחושת המימוש העצמי המלא בתוך הקדושה. לכן בכל דבר שבקדושה אני צריך להתבונן במה שאני כן שייך לדבר זה, ולא לחשוב על שום דבר אחר. רק בדבר זו אפשר להגיע לקדושה שבעשיית רצון ה', ולא לעצבות ולדיכאון שמלווים אותה. וזה רצון ה' האמיתי – לחוש את הקירבה, ולא שום דבר אחר.

להתעלם מהרע? בוודאי שלא. "רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר". בוודאי שאנחנו חייבים להתבונן בחיסרון ובכאב, ואסור שאלו ייעלמו. אך הסתכלות זו צריכה להיות מתוך נקודת בסיס של רצון להתקדם, לבנות, ואסור שהיא תהיה סתם הרגשה של כישלון בלי לעשות איתו דבר. בשביל שהתבוננות זו תהיה תהליך של בניה ולא הריסה, צריך זמן קצוב ביום להתבוננות על הרע ורק עליו, כדי לאפשר חשבון נפש מועיל. אבל סתם כך, באמצע היום, הזיכרון ברע לא תורם כלל, ורק מזיק.

הערה חשובה: אין פירוש הדברים שאיננו צריכים להיות מודעים למעשים לא טובים שקורים במהלך היום. צריך לשים לב לכל דבר קטן, אבל לשכוח אותו רגע אחרי כן, ולהיזכר בו בשעת חשבון הנפש.

רבי נחמן מוכיח את רבי נתן להיות בשמחה. רבי נתן בענוותנותו לא יודע אם הוא אכן יעמוד בכך. אבל כשהוא בוחן את עצמו מול רצון ה', הוא לא נותן לעצמו לרגע אחד לשקוע בהרגשת הכאב, והוא מזכיר לעצמו ולרבו: "אבל מצד שני, אני מאוד רוצה לשמוח".

"השמעתם?", שואל אותנו רבי נחמן. תראו התייחסות אמיתית אל מול הריחוק – כך זה צריך להיות. לא לתת לאף תחושה של חיסרון לעלות בנו, ותמיד לזכור את הדברים בהם אנו כן קשורים ושייכים – אם זה כשאנחנו לפעמים מתרגשים, או כשאנחנו מאוד רוצים – שגם זה יקר וחשוב מאד. "היטיב אשר דיבר" – כשאתה נשאל על מהות היחס בינך ובין רצון ה', עליך להיזכר רק בטוב. אם נעשה כך, נזכה לעלות עוד ועוד מתוך הדבקות בטוב.