"ויש בזה הרבה לדבר, כי כל אחד שנפל למקום שנפל נדמה לו שעליו אינם נאמרים דברים האלה, כי נדמה לו שעליו אינם נאמרים, רק לגדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא. אבל באמת תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי השם יתברך טוב לכל תמיד".

ראינו בסוף הקטע שיש אנשים שחושבים שעליהם לא נאמרו הדברים הללו, למרות שהצדיקים אמרו להם שגם עליהם זה נאמר, ואפילו על הרשע הגדול ביותר. ומה כתוב שעליהם לעשות? עליהם להאמין שאכן כך הוא. מה גרם להם לשמוע תמיד לדברי חכמים, ופתאום עכשיו לא לקבל את דעתם – ואם זאת, להסכים להאמין שזה כך, למרות שהם לא חושבים כך? למה שהם לא יאמינו להם בפשטות, כמו שהם מאמינים לכל דבריהם תמיד?

נקדים לכך את מה שכתוב בתורה יב' (ליקוטי תנינא): "ועל-כן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאוד מכבודו יתברך, ושואל ומבקש איה מקום כבודו, מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כאלו, רחמנא לצלן, וזה זה עיקר תיקונו ועלייתו, בבחינת 'ירידה תכלית העליה', המובא בספרים". כמו שראינו – עצם הבקשה היא העליה. ברגע שאתה תופס את עצמך כשייך לכבוד השי"ת, אפילו אם תיקלע למקום שנדמה לך שאי אפשר למצוא בו את כבוד השי"ת כלל, אף על פי כן, אתה מבקש "איה מקום כבודו". מה הכוונה "איה"? זה לא פה. למה אתה שואל? אתה הרי רואה שאין כאן. אז למה אתה שואל "איפה הוא"? מי אומר לך שהוא בכלל צריך להיות? הרי במצב שאתה נמצא בו עכשיו, אתה לא מוצא אותו. למה לך לחפש?

אבל הבקשה הזאת לא נובעת מהמציאות. היא נובעת ממני. בגלל שאני תופס את עצמי כשייך לכבוד השי"ת באופן מהותי, ברגע שאני מוצא את עצמי וכבוד השי"ת אינו נראה, אני שואל איפה הוא. למה אני חושב שהוא צריך להיות? כי אני שייך לכבודו. אני לא רואה את עצמי בלעדיו. ובזה מתבצעת הירידה תכלית העליה – בירידה מתגלית השייכות הפנימית שלא תלויה במציאות. מתגלה שאתה בעצמותך קשור לכבוד השי"ת.

אבל, יש הרבה שחושבים שעליהם לא נאמרו דברים אלו. מדוע? כי הם לא רואים כלל את כבוד השי"ת. ואז מה? הרי אמרנו שהבקשה כאן היא בקשה שנובעת ממני, והיא לא קשורה בכלל למציאות, אז למה לא לבקש? אבל הטענה הקשה שעולה היא – למה להיות אני, אם ממילא זה יהיה חסר תועלת? כלומר, נפלנו, וכאן כבר אי אפשר למצוא את כבוד השי"ת, אז אפשר להודות שיצאנו מהסיפור. למה להמשיך לבקש, אם ממילא לא תהיה לזה השפעה במציאות? מה הסיכוי שאני אצא מכאן? הרי כבוד השי"ת כביכול לא שייך למציאות הזאת, אז לעולם בעצם אשאר במצב כזה.

מה התשובה באמת? התשובה היא שרחמי ה' מקיפים את כל המציאות, וגם במקומות שלא נראה שם כבוד השי"ת, גם שם יכולים להתגלות רחמי ה'. למי שנמצא שם, חס ושלום, בודאי שהדבר לא מובן בשכל כלל. מצד המציאות שהוא רואה, אין שום קשר להשי"ת בכלל, כביכול. אז במה עליו להאמין? עליו להאמין ברחמי ה'. הפסוק "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"(איכה ג) חידש בעצם, שחסדי ה' לא מגיעים לידי תום ושלמות, אלא תמיד ישנה התקדמות לאינסוף, ושרחמיו לא כלים – אין מקום בו הם נגמרים או עוצרים. "ורחמיו על כל מעשיו" – גם עליך.

רבי נתן מבאר על פי זאת את הספור ביונה. לא נכנס לזה כרגע, אבל חז"ל במדרש אומרים שיונה חשב שהקב"ה לא באמת רצה שהוא ילך לנינווה. מדוע? כי הם היו גוים רחוקים מאד מאד מהקב"ה. כדי לתאר את הדבר בשכל שלנו, נדמיין לעצמנו שהקב"ה שולח נביא ואומר ללכת לברלין, ולהודיע להיטלר ולכל אנשיו ימח שמם, שיש להם ארבעים יום לחזור בתשובה. זה לא נקלט בשכל כלל דבר כזה, למי שיודע מעט  ממה שקרה שם. אבל הקב"ה באמת התכוון שהוא ילך לאנשי נינווה.

יונה בסערה נקלע למעי הדג. משם הוא קורא לקב"ה בתפלה, "מבטן שאול שיוועתי" הוא אומר בתפלתו, ובסוף הוא עולה ומקיים את שליחותו. מה בעצם הוא למד, ולמה עכשיו הוא הלך לנינווה? הוא למד ש"מבטן שאול שיוועתי" – גם מנקודת המציאות התחתונה ביותר אפשר לקרוא להשי"ת. למרות שאין בזה שום היגיון לפי כל מה שהוא ידע והוא חי – הוא הלך לנינווה כי הוא ידע שמשאול תחתיות אפשר לקרוא לקב"ה. מי שבאמת נמצא בשאול תחתיות ממש, ידיעה זו היא משימה כמעט בלתי אפשרית ליישום. אלו אותם האנשים שחושבים שעליהם לא נאמרו דברים אלו, כפי שראינו למעלה, וחושבים כי כבוד השי"ת לא קשור כלל למציאותם, ובודאי לא יוכלו לצאת. מה אומרים לו צדיקי אמת? הם אומרים לו – תאמין. אמת שבשכל לא תבין דבר זה, אבל תאמין שרחמי ה' שייכים גם אליך, ואין נקודה של התרחקות מוחלטת. מדוע? רבי נחמן מבאר שגם באותם המקומות שכבוד השי"ת לא מתגלה בהם, הם מקבלים את חיותם ממאמר סתום, שהוא המילה בראשית. העולם נברא בעשרה מאמרות, עשרה אמירות של הקב"ה שמהן העולם הושתת. המאמר הראשון הוא המלה בראשית, והוא נקרא מאמר סתום. לא משנה כרגע לנושא שלנו ההבנה בזה – העקר הוא שאין גבול שנאבדים בו לגמרי. המציאות אבודה? רחמי ה' גדולים מעל כל שכל.

שתהיה לנו המסקנה ברורה ועמה נלך תמיד. בירידה אנחנו כביכול מתנתקים מכבוד השי"ת, והמציאות אומרת לנו, וגם השכל – הכל אבוד. אז למה באמת לבקש ולחפש את כבוד השי"ת במצב כזה? אם תבקשו ותחפשו – סימן שאתם מבינים שהמציאות שלכם לא שייכת, לא יכולה להיות, בלי כבוד ה'. לכן תשאלו "איה" – איפה זה? – ומי אומר שיש? – המציאות שלי אומרת שיש. אני קיים – אני חייב להיות קשור לכבוד השי"ת. ולמה לבקש? אכן בפנימיות אתה מבקש ורוצה, אבל צריך ללמוד שהסיפור נגמר, ולהשלים עם המצב. בזה צריך אמונה לבדה – תאמינו שגם אתם יכולים. גם נינווה יכלו, וגם מבטן שאול אפשר. רבי נחמן אמר: "העיקר הוא, מבטן שאול שיוועתי". העקר הוא – לצעוק משאול. לא משנה מה יקרה לכם. הנתון הזה לא משתנה כי הוא עיקר החיים – לשווע מכל מקום, גם במקום שזה לא קשור.

עוד תגלו שהוא קשור ועוד איך.

"אשוטטה בשוקים וברחובות,
אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו.
אקומה נא ואסובבה בעיר.
אלכה לי אל ההרים, אשא עיני למרחוק, אחפש ואבקש איה,
אפוא הוא,
איה מקום כבודו…"
(ליקוטי תפלות, ח"ב תפלה יב)

חזקו ואמצו, אחים שלי.