משל…

סיפר רבינו משל: מעשה באדם אחד שלא האמין לכל אותם סיפורים המסופרים בפי הבריות על אותם שדים "לצים" הבאים להתל בבני אדם ומטעים אותם בעלילות שוא, כדי לשימם ללעג ולקלס.

והנה, באחד הלילות, בא אליו "לץ" אחד וקרא לו החוצה. משיצא האיש אחריו, הראה לו ה"לץ" סוס נאה, והציע לו לקנותו בסך ארבעה אדומים [='אדומים', מטבע רוסי בן הזמן ההוא] השתומם האיש על המחיר המוזל, שכן משהביט בסוס, ראה שהוא שוה לפחות שמונה אדומים, "כי הוא סוס מובחר וטוב מאד. וקנה אצלו הסוס בעד ד' אדומים, והיה אצלו מציאה גדולה".

לא ידע האיש שהסוס מעשה שדים הוא ואינו אלא רוח תעתועים, המיועד לצחוק עליו ולמשכו בחבלי קסם אחרי דמיונות שוא, שהרי לא האמין בעצם קיומם של כוחות טומאה כלצים וכדומה, וחשב שכל דבר שקיים בעולם הוא אמיתי, וברוב תמימותו סבר גם כאן, שמציאה גדולה באה לידו.

יצא האיש ליום המחרת עם סוסו לשוק, נעמד לו בין מוכרי הסוסים והציע את סוסו למכירה. הציעו לו קונים מחיר טוב, אולם הוא עמד על המקח, באמרו בלבו: "אם נותנים לי סכום כזה, וודאי הוא שוה כפליים". ולא הסכים למכרו בסכום זה. הוליך את הסוס הלאה, ושוב, משהסכימו קונים לשלם לו כפליים, שוב הרהר שאם כך מציעים לו, הרי הסוס שוה כפל כפליים. וכך הוליך את הסוס הלאה והלאה, עד שהגיע לשווקי הסוסים המובחרים ביותר בעולם. ואף שם, כאשר הציעו לו אלפי אדומי זהב לא נתרצה עם איש למכרו, שכן ככל שעלה מחירו של הסוס, כן הלך חשקו לסכום גדול עוד יותר. "עד שלא נמצא מי שיקחהו, רק המלך. והוליכו למלך. ורצה ליתן לו המלך סך עצום, כי הסוס הוטב מאד מאד בעיני כל, ולא נתרצה עם המלך גם כן. כי אמר: מסתמא שוה יותר… עד שגם המלך לא קנה הסוס" (לשון רבינו) – – –

כל כך הצליחה יד הסטרא אחרא להטעותו, כשמדי פעם הריהו רודף יותר ויותר אחר תאוות ממון שאין לו אף אחיזה במציאות…

בינתיים לקח האיש עמו את הסוס אל הבאר, כדי להשקותו. על פי הבאר היה 'פלומפ' [=משאבה], שממנו שותים ומשקים. אך ניגש האיש עם סוסו אל הפלומפ, והנה אותו סוס מובחר ונאה – בהיותו רק רוח תעתועים – קפץ קפיצה דמיונית אל תוך נקבו הצר של הפלומפ, נעלם ואיננו…

והאיש עומד ורואה את כל "רכושו", כביכול, יורד לטמיון לעיניו… החל צועק ותולש בשערו, נאספו אנשי העיר לקול זעקתו, וכששאלוהו על מה ולמה הוא נרגש, השיב שסוסו המובחר קפץ לו אל תוך הפלומפ…

חששו האנשים שאין הוא שפוי בדעתו, ביקשו להשתיקו, והכוהו הכה ופצוע, עד זוב דם… אך הוא בשלו, צועק הוא מרות על אבדן סוסו… אולם לאנשים נדמה למשוגע, כי נקב הפלומפ צר מאד, ואיך אפשר שיקפוץ הסוס לשם. וראה שמכין אותו, והוא נראה כמשוגע, ורצה לילך משם.

"בתוך שרצה לילך משם, והנה הסוס מתחיל להושיט ראשו מתוך הפלומפ, והתחיל לצעוק שנית: אהה! אהה! – מחמת שנדמה לו שיש שם סוסו – ונתקבצו שוב אצלו בני העולם, והכו אותו שנית, כי הוא משוגע כנ"ל. ורצה שוב לילך משם. כיון שרצה לילך, והנה מושיט שוב הסוס את ראשו מן הפלומפ והתחיל לצעוק עוד כנ"ל ונתקבצו שוב אליו והכוהו כנ"ל" (לשון רבינו במעשה). כן היה פעמים אין ספור – – –

* * *

…ונמשל

כך הוא הענין ברדיפה אחר הבלי העולם והתאוות הרעות. לאדם נדמה תמיד שהנה הנה ימלא את תאוותו, חשקו הולך ועולה גבוה גבוה, וסבור הוא להגיע להרבה מעל ומעבר לנראה אפילו לעין; דמיונו מריצו וגורם לו לרדוף אחר אותן תאוות דמיוניות שאינן אלא רוח תעתועים, והוא אמנם רץ… אין הוא מאמין שאלו הם כוחות הטומאה, שהכל הוא מצג שווא שמציג לפניו היצר, הלץ, המהתל בו למען יאבד את עולמו בזה ובבא, והוא מתייחס ברצינות לכל אותם פיתויים, ורודף אחריהם ללא הרף. וגם כאשר הוא משתכנע לפעמים שאכן הכל הבל, ואין בכל אותן תאוות ממש, ואמנם, הוא מחליט "ללכת" ולסור מהם, הרי משרק מוציאות התאוות שוב את ראשם מן ה"פלומפ"; שוב מופיעים הם בכל עוזם, הוא בתמימותו שוב מתייחס אל התאוות ברצינות, ומתחיל לרדוף אחריהם. והדבר חוזר חלילה עד בוש…

"כך הסטרא אחרא", פותר רבינו הקדוש את משלו, "מטעה את האדם בכל פעם, על לא דבר, בשקר גמור שאין בו ממש. והוא ניסת אחריה, והולך אחריה ונדמה לו בכל פעם שירוויח יותר, וימלא תאוותו יותר, ורץ אחריהם כמה עתים. ופתאום נתעלמו ובורחים ומסתלקים ממנו כל התאוות – כאשר מזדמן לפעמים שהתאוות מסתלקים קצת – וכאשר האדם רוצה ליפרד מהם, אזי חוזרים ומושיטים ראשם, והוא חוזר ורודף אחריהם. וכן מתנהג להלן, שתיכף שמושיטים ראשם הוא חוזר לרדוף אחריהם".