נתינה מרפאת את הנפש

לפעמים הכל מתחיל מפצע קטן, חתך או שריטה שהזדהם וגרם להתפתחות דלקת מסובכת ומסוכנת. מחזור הדם הזורם בעורקים גורם לזיהום להתפשט בגוף כולו. אך ההתחלה היתה באותה מכה קטנה; טבעה של מכה שכזו שהיא מפתחת כל מיני זיהומים עד שהם הופכים לאיום ממשי על חיי האדם.

כפצעי הגוף כך פצעי הנפש. המחשבות שבאדם אצות–רצות בכל חלקי הנפש. אם הן נקיות מכל סיג, הן גורמות רק לרצות להתקרב לה' ולעשות את הטוב וישר, אך כאשר הנפש נפצעת, אפילו מפצע קטן, מתרכזים סביבו זיהומי נפש שעלולים לגרום למחלה מסוכנת.

* * *

כך, מגלה לנו רבינו הקדוש, הוא הפצע שנראה לנו כה קטן וחסר משמעות, כאשר האדם חס על כספו ומקשה את לבו שלא לפזר אותם לצדקה. זו איננה קמצנות גרידא, זוהי שריטה במהלך המחשבה; האדם עושה חשבון 'פשוט' לכאורה: הוא הרי עמל ויגע על הכסף הזה, זה לא הגיע אליו 'ברגל', ואם כן הרי בו ובעמלו תלוי הדבר אם יהא לו כסף אם לאו – איך יילך ויעניק את הכסף הזה למישהו אחר?!…

במחשבה זו טמון ארס בלתי מורגש, זוהי מכת נפש, האדם הזה הורעל מאותה השקפה מוטעית שאומרת כי העולם מונהג בכוחות הטבע בלבד.

הכפירה בכלל גורמת לאדם להביט על העולם בעין רעה. במקום להביט על יופיו של "עולם חסד יבנה" ולהבין שכל המצוי כאן, ואפילו הייסורים והניסיונות, נועד להיטיב איתו וכי בכל רגע ממש הוא מושגח באהבה על ידי אביו שבשמים – הופך המבט שלו למלא רוע; האדם הזה רואה את עצמו נטוש ומופקר לגורלו ועליו להיאבק על קיומו…

מהסתכלות אכזרית זו נובע אותו חשבון הגורם לכיס התלוי בלב – להתכווץ. אילו היה אדם זה מבין שאדרבה, הסיבה לכך שהוא צריך לעמול כל כך קשה על כספו, היא בגלל זה עצמו שעדיין אין הוא מאמין שאת הכסף נותן הקדוש ברוך הוא בלבד ושום סיבה והשתדלות אינן מוסיפות לכך כלום – כי אז לא היה נמנע מלתת צדקה ביד רחבה.

נקודת ארס זו שגורמת לפגם האמונה, היא ההתחלה לכל פגעי הנפש. סביב 'פצע' זה מתרכזים כל שאר הרצונות הרעים והנטיות הרעות.

קחו לדוגמא את העצבות ואת הקנאה. האדם ממורמר על שלא הצליח לעשות משהו כרצונו, או שהוא מקנא בזולתו על שאין הוא מוצלח כמוהו – מהיכן יונקות העצבות והקנאה את כוחן?! מי נתן להן דריסת רגל בנפשו – מאותה מכה קטנה שנתנה ל'ארס הטבע' לפגוע במהלך מחשבו מבלי משים.

ההתאכזרות לעניים, שנראית כה תמימה ומלובשת באדרת של אחריות וחיי חשבון – נובעת כאמור מהסתכלות אכזרית על כל העולם, הסתכלות שבנויה על כפירה באמונת ההשגחה, והיא שמזינה את כל תחושות העצבות והקנאה שמכריזות על היפך האמונה.

כך בשאר התאוות והמידות הרעות: עצלות, רדיפת העושר וכל השאר – כולם יונקים את כוחם מנקודת הכפירה שהתגנבה בלב בעטייה של אותה אכזריות שבלב המונעת נתינת צדקה ואשר מקורה במחשבת כפירה התולה את הכל בטבע.

ההתחלה של רפואת הנפש היא אם כן בשבירתה של אכזריות זו. נתינת צדקה, ובפרט לנצרך שהלב לא נמשך לתת לו באופן טבעי – היא ההתחלה לרפואתה של מכת הכפירה; בכוחה לזכך את האמונה – להתחיל ולהבין שהעולם מונהג אך ורק ברצון ה', רצון אמיתי לרחם ולהיטיב בלבד – ובכח זה לדבוק במידותיו של הקב"ה.

* * *

יעקב אבינו התכונן להשתמש בשלושה אמצעים להכנעתו של עשיו הרשע: בדורון, בתפילה ובמלחמה. הדורון נועד לפייס את עשיו. וכך הוא אומר לעשיו: "ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני".

זו היתה עצתו של אותו צדיק לשבור את האכזריות של עשיו, אותה אכזריות עליה מבוסס כל כוחו ואותה הוא רצה להתיז בלב היהודי חלילה. אך כאשר בלבו של עשיו התעוררה מדת הרחמנות, שוב לא היה בכוחו לשלוט ולהרע.

עלינו הבנים, לקחת דוגמה ממעשי אבות, לשבור אכזריות ולעורר רחמנות על זולתנו, ומכח זה – להיטהר מכל פגעי הנפש.

(עפ"י פל"ח על ליקו"מ ח"ב ד, כד)