ואמר אשר עיקר הכלי זין של איש הישראלי לנצח את יצרו הוא רק התפלה והתבודדות, ועל ידי כל דבור ודבור של תפלה והתבודדות הוא מנצח הרבה, כמובן כל זה ב"לקוטי מוהר"ן" (חלק ראשון סימן ב). ואף על פי שמחמת שאין רגע בלא פגע בודאי היו צריכים לקיים "אין רגע בלא פגע ובקשה", ואף על פי כן גם מעט הדבורים שזוכה האדם לדבר לפניו מתוך עוצם דוחקו ועניותו באיזה פעם ביום, ונושא עיניו למרום ופורש כפיו לפניו יתברך, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, כמבואר גם בזהר הקדוש על פסוק: תפלה לעני כי יעטוף, כמה וכמה יקר אצל השם יתברך תפלת העני, אפילו העני המתפלל על צרכיו הגשמיים, על חסרון פרנסתו וכיוצא, עיין שם.

* * *

דוד המלך אומר: "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני" (תהלים מד, ז). כל ביטחון שיש לנו בדבר מהעולם, לעולם לא יביא לידי ידיעה מוחלטת שאכן הדבר עליו אנחנו בוטחים שיתבצע באמת יצא בפועל. אפשר לבטוח בחבר שלא ירמה אותך, אבל אי אפשר לדעת במאה אחוזים שהוא לא יעשה את זה. הידיעה יכולה להיות מאוד קרובה למוחלטת, של תשעים ותשעה אחוזים, אבל היא אף פעם לא יכולה להיות מוחלטת. אמנם, עצם זה שהידיעה אף פעם לא מוחלטת לא מפריעה לנו עבור עצם הביטחון, כי הביטחון לא בהכרח אומר שהדבר יקרה, אלא הוא רק נותן לנו תחושה של יציבות וודאות כשאנחנו מרגישים שיש כאן יסוד חזק וקיים שאפשר להישען עליו (ושונה הדבר בביטחון בה', כפי שנראה בהמשך). אני יודע שהחבר שלי מעולם לא עשה לי עוולה, ושהוא אדם ישר ואמין, וזה בעצמו מספיק לי בשביל להיות בטוח. יש כאן יסוד חזק ובלתי משתנה.

כשדוד המלך אומר שהוא לא בוטח בקשתו, עלינו לשים לב למשמעות הדבר. ביטחון, הרי, לא חייב להיות וודאי. מספיק שהוא יהיה בנוי על משהו אמין. אז גם אם החרב לפעמים נכשלת בקרב, מדוע דוד המלך לא בוטח עליה? בוודאי שהיה דוד המלך מאמין שנצחונו תלוי ברצון ה', ולכן הוא גם התפלל לקב"ה שיעזור לו במלחמותיו. אבל מעבר לכך, מדוע אי אפשר לסמוך גם על החרב, שלכאורה הוכיחה את עצמה כמצליחה בשדה הקרב?

להבין את הדבר, ניקח לדוגמה פעולה פשוטה כמו להגיע באוטובוס למקום מסוים. הפעולה נראית בעינינו כל כך פשוטה שאנחנו לא מסוגלים להבין איך היא תשתבש. כל מה שצריך זה בסך הכל להגיע בזמן, ולשלם. אבל נראה כמה גורמים יכולים להפריע בדרך: האוטובוס יכול להיות מלא, נוצר פקק פתאומי באמצע הדרך, הנהג אולי חדש ומתבלבל בדרך, הדרך נסגרה בגלל עבודות בכביש, גלגל הפסיק לתפקד, הרמזורים לא עובדים. אז להרבה גורמים אנחנו לא חוששים בגלל שאנחנו בוטחים ברמה מסוימת באמינות של החברה, אבל אחרי הכל הנסיעה לא תלויה רק בנהג ובאוטובוס, אלא בהמון גורמים חיצוניים כמו הרחוב, השכונה, העיר, ולפעמים גם המדינה והעולם. אין מי שיכול לשלוט על כל הגורמים הללו ולהבטיח לעצמו שהוא יגיע בדיוק כפי שתכנן. ישנה הסתברות מסוימת, אבל אף פעם לא גורם לביטחון.

כן הדבר גם במלחמה. הניצחון בסוף אכן מתבצע על ידי החרב. עצם המציאות הזאת יכולה להטעות את העין, כאילו החרב מנצחת. אבל גם כאן הנצחון תלוי בהמון גורמים שלא קשורים לחרב וגם לא למי שאוחז בה, שעל הרבה מהם אין לו שליטה: תנאי מזג האוויר, מקום הקרב, ההכנות, וגם כל אלו תלויים בגורמים אחרים שאי אפשר להבטיח אותם. כך מגיעה המסקנה ש"לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני", אלא "באלקים הללנו כל היום" (שם), "באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" (שם קח). כשאנחנו מסתכלים על כל התהליך אנחנו מבינים שהתהליך כולו קרה בגלל רצון ה', והמעשה הקטן שלנו היה בסך הדחיפה הקלה על החומה, אחרי שכבר פגעו בה תותחים כבדים.

* * *

אנחנו מבינים שגם במלחמת היצר אנחנו נדרשים לכלי נשק. אי אפשר רק להשתמש בכל מיני עצות, שוודאי שהן נכונות וטובות, אבל הן רק מאפשרות בריחה מהניסיון, פתרונות זמניים וכדומה. לפעמים ניזכר במעשה מסוים שעשינו שהעלה אותנו והביא להתקדמות. אבל כשנתבונן לעומק נראה שלא תמיד הישועה תלויה באותו מעשה. הרבה פעמים הוא תלוי במצב הנפשי שהיה לנו לפניו, התנאים היו אז אחרים. זה לא בהכרח תמיד יהיה כך, אבל על כל פנים, אנחנו מבקשים כלי נשק שאיתו אפשר לפעול תמיד, שכל פעולה שלנו איתו תהיה ניצחון. אנחנו רוצים לאחוז בכלי הנשק עליו אומרים חז"ל "מיהו המנצח? מי שאוחז את כלי הקרב בידו". מאיפה נשאב את תחושת הוודאות, שבאמת יש לנו על מה לעמוד ועל מה להתקדם תמיד?

"ואמר אשר עיקר הכלי זין של איש הישראלי לנצח את יצרו הוא רק התפלה והתבודדות, ועל ידי כל דבור ודבור של תפלה והתבודדות הוא מנצח הרבה". התפילה היא אותו כלי נשק. המקום בו דברים באמת מתרחשים, בו נמצאת ההתקדמות הפנימית שכל אדם רוצה לעסוק בה, הוא התפילה האישית שלו עם ה'. אנחנו יכולים לשלוט על מצבנו הרוחני עד מידה מסוימת, אבל יש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בבחירה שלנו, כמו נסיונות לא צפויים, הטרדות וקשיים שלפעמים אי אפשר לפתור איתם בקלות. אנחנו חושבים שההחלטה שלנו בסוף הצליחה, אבל באמת היא תלויה בעוד הרבה גורמים אינסופיים עוד לפניה. מזה אנו למדים שהנשק היחיד העומד לרשותנו הוא התפילה. היא הדרך האמיתית לשנות דברים במציאות.

"תולעת ישראל" (ישעיה מא) – "מה תולעת אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל אין כוחם אלא בפיהם" (ילקוט שמעוני, סימן תנ).

ומכיוון שההתבודדות היא כלי הנשק שעומד לרשותנו, אין לנו לייחס אותה רק לצדיקים בעלי מדרגות, או רק לזמנים מיוחדים. מלחמת היצר היא יומיומית, ואין זמן, מקום או אדם שלא נתונים למלחמה הזאת. "אין רגע ללא פגע (לשון תפילה) ובקשה".

"…ומי שמשים אל לבו שכל כלי זין שלו הוא התפלה, מתעורר מחדש לעסוק בזה. ואם כי אין לי כוח ללחום כל כך וכו', אבל הלא אני כמו האיש חיל הפשוט שגם הוא לוקח כלי זין מבית המלך ומוכרח ללמוד תכסיסי מלחמה בכל יום, והכל בכוח המלך והשרים המלמדים אותו. ואיך שהוא אני יודע שהמלחמה ארוכה וחזקה מאוד ואין לי שום כלי זין וכו' כי אם מעט דבור פי, וגם זה בישועת ה' ונפלאותיו העצומים" (רבי נתן במכתב לבנו, עלים לתרופה מכתב שכג).