טעמתם פעם טעם של אכזבה מרה, כזאת שעוטפת את הלב מכל הצדדים, מעיקה ומציקה עד מעמקי הנפש? זה רק מעט מאשר חש אותו בחור צעיר; הוא מאוכזב קשות, קנאתו בוערת, מרירותו מרקיעה שחקים.

הוא מנסה בכל כוחו להצטיין בכל תחום: בלימודים, ביחסי חברה, וגם במילוי רצון הוריו; הוא נענה לכל קריאה שלהם, משתדל מאוד לבצע כל בקשה שלהם בשלימות, כשהוא מתבקש לסדר את הבית, הוא אינו משאיר דבר מאחוריו, כשמוטלת עליו שליחות, היא תתבצע ללא סייג. בקיצור, הישגיו מושלמים מבחינה מעשית.

ואף על פי כן הוא מאוכזב קשות. יש לו אח צעיר, עם שתי ידיים שמאליות, שאינו יכול לארגן אפילו עשירית ממה שהוא יכול – ולמרות זאת, ההורים מחבבים אותו פי כמה ממנו; הם לא מבטאים זאת בקול, אבל הוא רואה את זה לפי הבזקי העיניים; הם פשוט שמחים עם האח הצעיר, מעדיפים להטיל עליו מטלות על אף שיודעים בבירור שהוא, האח הגדול, היה מבצע אותן בצורה מושלמת פי כמה.

הקנאה אוכלת בקרבו: 'איך יתכן הדבר?' – הוא מהרהר בזעם עצור – 'למה הם לא מעריכים את כל מה שאני עושה ותורם לבית?! איך הם יכולים להעדיף את השלומיאל הזה עם שירותיו הכושלים, על פני עשייתי המוצלחת???'

ברגע של משבר, הוא שפך את לבו לפני אמו: "מה פשר ההתעלמות הזאת מהצלחתי הבולטת? שמא הינכם מחבבים דוקא את הבלתי מושלם?!…"

אמו האוהבת מנצלת את ההזדמנות שנקרתה לפניה: "שמע בני יקירי, מזמן רציתי לומר לך את אשר עם לבי. אין ספק, ביצועיך המושלמים ראויים לכל שבח, אך אליה וקוץ בה – אתה עושה את הכל בפנים חמוצות; אתה נענה מיד לכל קריאה, אבל יחד עם זאת הינך חושק שפתיים ומפגין מורת רוח על שניצלו אותך. אם היינו דנים מי מוכשר יותר, היית ודאי הזוכה בדיון, אך בשבילנו כהורים, העשייה כלל לא מספקת, אנחנו רוצים את השמחה בעת העשייה, רוצים קשר של אהבה בינינו; וכשאנו חשים שהעשייה היא בעיניך עבדות וניצול, אין לנו בכך כל טעם".

הוא לא מוכן להסכים, הוא סבור שהטענה הזאת קטנונית: 'למה לערב רגשות? – הוא חושב בטרוניה – 'יש כאן ביצוע מושלם ועליהם להעריך זאת!'

אך כל הורה יבין עד עמקי נפשו עד כמה צדקו דברי האם.

* * *

כולנו מקיימים מצוות. עוסקים בתורה. אשרי לנו. ואף על פי כן, נופתע לראות עד כמה השמחה היא היסוד של המצווה. מצווה – מלשון צוותא, כל מצווה מחברת את האדם לבוראו, אך ההתחברות הזאת תלויה במידת השמחה שיש לאדם בעת קיום המצווה.

כאשר אדם עושה מצווה מתוך הכרח בלבד, הרי הוא מנותק בלבו מהמצווה; וכך מלמדנו רבי נתן בהלכותיו (פריה ורביה ג' ח'): "כי נקודת כל המצוות ומעשים טובים הוא השמחה; וכמו שאנו מבקשים תמיד: 'ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד', כי עיקר שלמות העבודה של תורה ומצוות הוא דיקא כשזוכין לעשותם בשמחה".

זוהי הנקודה הפנימית שבמצווה, זוהי הנקודה המחברת את העושה עם זה שציווה על העשייה. בלי זה, העשייה כולה לוקה בחסר גדול.

אין לתאר את אוצר הזכויות השמורות למי שמתאמץ לקיים את המצוות בשמחה. האר"י הקדוש העיד, שזכה לכל מדרגותיו רק בכח שמחת המצוות. בכך גם תלויות כל רפואות הנפש, רבינו הקדוש ('ליקוטי מוהר"ן' ח"א קס"ט) מפרש את הכתוב בפרשתנו: "והיה עקב תשמעון… ושמר ה' אלוקיך לך את הברית" – שאם יעשה אדם מצוות בשמחה, הקדוש ברוך הוא בעצמו ישמור אותו מפגם הברית!

דא עקא, שבני אדם מזלזלים בכך, הם עסוקים יותר עם המושלמוּת של העשייה ולא מבינים שהשמחה היא הנקודה העיקרית שמחייה את כל העשייה; הם רואים בכך דבר קטנוני, ואין לך מצווה שאדם דש בעקב כמו מצוות השמחה, שנקל וקטן בעיני האדם הדבר הזה עד שאינו נחשב למצווה כלל (על פי 'כוכבי אור' – ששון ושמחה).

אך עלינו לזכור את האמת הנסתרת מעיני כל: השמחה היא הנקודה העיקרית של כל מצווה, אסור לנו לזלזל בה. בכמה דקות של שימת לב, לפני ובאמצע קיום המצווה, הופכת המצווה שאנו בין כה וכה מקיימים, לאוצר שלא יסולא בפז.