הנקודה השרשית

ט׳ בתמוז תשע״ט

ארבעים ימי הרצון שמראש חודש אלול עד יום הכפורים הם אותם ארבעים ימים האחרונים בהם עלה משה רבנו למרום. בפעם הזאת הוא עולה לקבל את הלוחות האחרונים, למרות שעם ישראל הוא כבר לאחר מצב של חטא גדול כמו חטא העגל. אופיים של ימי רצון אלו, הם הגילוי העמוק של רצון ה' בנו: גם לאחר החטא, התורה עדיין יכולה לחזור ולהינתן לנו. (השתפכות הנפש) (אלול)

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אמר להם: דברים אני מבקש, בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם, שנאמר: ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם נסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (מדרש רבה תצוה, לו).
(השתפכות הנפש, פתיחה אות יא)

(למרות שהקטע דלעיל אינו מופיע בתוך הסדר של הדברים האחרונים שראינו, יש בו השלמה חשובה לנושא של "לעשות מהתורה תפילה" וכמו כן הוא נוגע בעבודת התשובה של ימים אלו)

בימי התשובה אנו שואפים לתשובה שלמה, לתשובה שורשית. השינוי החיצוני לטובה גם הוא מבורך עד אין קץ, אבל הוא עדיין לא קץ תכליתנו. ומשום שהחיפוש הוא אחר התשובה בשורש, בנקודת הראשית שבתוכנו, אנחנו מחפשים גם דרך שתהיה קרובה אלינו מאוד. לא דרך שתדבר על מציאות מחוצה לנו ועל המעשים שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לשם, כמין התקרבות על תנאי – תצליח תגיע, לא תצליח לא תגיע. אמנם הדרך לא אמורה להיות קלה ופשוטה, אבל היא כן צריכה להתחיל מתוכנו וצריכה לכלול כל מקום שנהיה בו, בין אם יהיה זה בשמי השמים או בתחתיות הארץ, ח"ו. כל זאת בגלל שאם התשובה היא באמת שורשית ומגלה איך למרות החטאים אנחנו עדיין של ה' ויכולים להיות מאוד קרובים אליו, אז ההווה צריך להיכלל גם באותה תשובה מקיפה וכוללת. התורה העידה על התשובה (דברים ל) "לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד", ואת אותה קרבה לתשובה אנו רוצים לגלות.

החיפוש אחר תשובה כזאת הוא לא בבחינת מותרות, אלא הוא האפשרות היחידה שלנו לדבוק בה' מכל מקום בו נהיה, לדברי רבי נתן. כל דרך שתתנה את קרבתנו לה' בעמידה בתנאים מסוימים, או במדרגה רוחנית מסוימת, תהיה לרועץ אם חלילה לא נעמוד בה. וכך הוא כותב (מצוטט ממשיבת נפש אות צה):

"וזה עיקר דרך התשובה שעשה משה בארבעים יום האחרונים מאלול עד יום כפורים, שהעיקר הוא לידע שהשם יתברך עדיין עם כל אחד ואחד אפילו עם הגרוע שבגרועים בבחינת "ואציעה שאול הנך". וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ומכניס זאת בליבו באמת… אזי בודאי יש לו תקווה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת, כי זה עיקר דרך התשובה בחודש אלול שהוא בחינת "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה", שזה סוד כוונת אלול כמובא בכוונות.

והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים, הוא לידע שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאוד על האדם כהמון גלי הים ממש … אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך, על ידי בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" שזה סוד כוונת אלול, בחינת הדרך הנ"ל, שכל אדם יכול לזכות אליו תמיד בכל מקום שהוא, בפרט באלול, אם יאמין בזה באמת ובפשיטות".

ארבעים ימי הרצון שמראש חודש אלול עד יום הכפורים הם אותם ארבעים ימים האחרונים בהם עלה משה רבנו למרום. בפעם הזאת הוא עולה לקבל את הלוחות האחרונים, למרות שעם ישראל הוא כבר לאחר מצב של חטא גדול כמו חטא העגל. אופיים של ימי רצון אלו, הם הגילוי העמוק של רצון ה' בנו: גם לאחר החטא, התורה עדיין יכולה לחזור ולהינתן לנו. את אותה דרך תשובה מנחיל משה רבנו לנו לכל דור ודור, לדעת "שהשם יתברך עדיין עם כל אחד ואחד, בבחינת ואציעה שאול הנך". החטא הוא חטא ואין למעט בחומרתו, אבל אין בכוחו להפקיע את גילוי רצון ה' בנו. ה' עדיין חפץ בנו, ועצם רצון זה טומן בתוכו את העובדה שמעשינו מגיעים עד אליו כביכול, לבל נחשוב שיש ניתוק קל שבקלים בינינו והמעשים שלנו הם עשייה פרטית שלנו. זאת דרך התשובה העיקרית בה עלינו ללכת לדברי רבי נתן – לדעת שה' איתנו גם במקום שאנחנו נמצאים בו כעת.

ניתן לשאול: מהו המניע לשנות משהו אם כמו שאנחנו כבר עכשיו התקרבנו לה'? אבל באמת, הידיעה הזאת לא מכשירה אף קלקול וגם לא מונעת את ההתקדמות הלאה אל ה'. כל מה שהיא מגלה הוא שבכוח המעשים הטובים והרצון להתקרב לגלות את רצון ה' בכל מקום שהוא. החטאים אכן מבדילים בין האדם וה' כל זמן שהוא שרוי באותו מהלך מחשבה של חטא. אבל ברגע שהוא יחזור בתשובה ויכיר שהוא לגמרי של ה', החטאים כבר לא יוכלו להפריד כל הפרדה בינם. כל פעולת החטא היא יצירת הפירוד והפיכת האדם לאדם שחי לעצמו על כל הרגליו, רצונותיו ותאוותיו. התשובה יכולה להמתיק כל חטא בכך שהיא מחזירה את האדם לה' ואומרת שאין יותר פירוד ("דע כי תשובה הוא להשיב את הדבר למקום שניטל משם" – ליקוטי מוהר"ן לה). לא כשיכופרו החטאים הוא יהיה של ה', אלא כבר מהרגע הראשון של התשובה, ומכוח אותה השתייכות הכוללת איתה את ההתיישרות לרצון ה' בחרטה ובקבלה לעתיד, תבוא גם הכפרה.

דווקא במקום של חטא וקלקול מגיעה ההכרה שהאדם הוא של ה' למלוא עומקה ומהותה, כי למרות המציאות של ההפרדה שנוצרה הכול עדיין חוזר אליו. דוד המלך אומר "ואציעה שאול הנך" – בשאול, בשיא התחתית, מתגלה קרבת אלוקים גדולה שנמצאת דווקא שם, עד כדי הגילוי של "הנך" – פה איתי. בשונה מ"אם אסק שמים" שאז "שם אתה", שם – אבל עדיין לא פה. בשאול יגלה השב עד כמה 'הנך', עד כמה ה' קרוב אליו ומתגלה אליו בכל מקום, ועל כך שאין באפשרות כל חטא לבטל את האחדות שביניהם.

מרמיזת לשונו רבי נתן, אנו למדים שדרך תשובה זו היא הדרך עליה אמרה התורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד": "צריך שתדע שאפילו אם אתה משוקע במדור הקליפות ואתה במדרגה תחתונה מאוד… אף על פי כן תדע שאפילו במקומך גם כן שם תוכל למצוא אלוקותו ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, כי לא רחוקה היא ממך, אלא שבמקומך שם רבו הלבושים" (משיבת נפש, אות יא). מכל מקום ומצב בחיים יש דבר בו ה' מתגלה אל האדם. לכן החיפוש הראשוני הוא מה ה' רוצה ממני בחיי בשלב זה, כי גם בשלב זה בוודאי אנחנו קשורים בלי שום בחינה של ניתוק. הדרך הזאת מגלה ש"לא רחוקה היא ממך" – היא מתחילה מעצמך, עוד לפני שינויים ותזוזות. התזוזה הראשונית היא לשוב אל ה' ולמצוא אותו בחיים שלך, ומשם לעלות ולהתעלות. כל עוד ה' לא איתך ברגע זה, עדיין לא שבת אליו באמת. אתה עדיין חושב באותו דפוס מחשבה אותו הנחיל לך החטא שיש צורך לחבר מחדש ביניכם וכעת זה לא המקום והזמן הנכון, בעוד שאתה כל הזמן היית כולך אחד עם הקב"ה.

* * *

מה לכל זה עם התפילה? מדברי המדרש לעיל מבואר שהדרישה לתשובה היא הדרישה להתפלל. התשובה השלמה, שכוללת את כל האדם בתוכה ומגלה חיבור בלתי אמצעי בינו ובין ה', עוברת דרך התפילה. כי באמת, גם התפילה מגלה את אותו חיבור. בשעת התפילה האדם עומד לפני ה' מתוך הנחה בסיסית שאין לו דבר משל עצמו, וכל מה שיש לו הוא משל בוראו, כפי שנפסק בהלכה שעל כל אדם, כולל העשיר הגדול ביותר, להתפלל בדרך תחנונים כעני הדופק בפתח (שו"ע או"ח סימן צח). כיצד אפשר לבטל את כל מציאות הקניינים שיש לאדם בזמן התפילה בזמן בקשה על דבר קטן ובודד? אין זאת אלא שבתפילה האדם חוזר להנחה הראשונית והיסודית, ששום דבר בחיים לא היה מתבצע לולא החסד של הקב"ה שהתחיל את הכל. "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – ופירש בתרגום "עצה למקני נכסין", תבונה לקנות נכסים. לא קיימת נקודה עליה יכול האדם לומר 'התחלתי וסיימתי לבדי'. כל התחלה בנויה על קומה שמתחתיה, שגם היא בנויה על קומה שמתחתיה, שכולן חוזרות בשורשן לחסדו של הקב"ה. מתוך ידיעה זו אפשר לשוב את התשובה השורשית והיסודית, "להשיב את הדבר למקום שניטל משם". בדברי המדרש מודגש גם הבכי – "בכו והתפללו לפני", באשר הבכי מגיע מהמקום הפנימי באדם שמוצא את שלמותו רק בהתחברות עם ה'.

מוסיף רבי נתן (הלכות ראש חודש ה, ג) בעניין זה, שבימי התשובה אנו עוסקים בהפיכת התורות לתפילות, כי הדרך לתשובה היא כאשר התורה והתפילה מתחברות ביחד: "כי על ידי תפילה יכולין לפעול הכל, כי אף על פי שהוא כמו שהוא וכבר נתפס בתאוותיו הרעות עד שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם אף על פי כן הדיבור בידו, ואם ירבה לדבר דבורי תפילה ותחנונים ויתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה לשוב ולקיים את כל דברי התורה, שזה בחינת שעושים מהתורות תפילות שכל תפילותיו הם על קיום התורה, בוודאי יעורר רחמי השם יתברך עליו עד שיפתח לו השם יתברך שערי תשובה ויזכה סוף כל סוף לשוב אל השם יתברך וירחמהו". התפילה תמיד מאפשרת את ההתחברות לרצון ה' מחדש, מכל מקום שהוא.

בפשטות הדברים, יש כאן עצה מעשית לקיום התורה: התפילה על קיומה. אבל מדברי המדרש המלמד אותנו שהתפילה עצמה היא-היא תחילת יישומה של התשובה, נוסיף ונאמר בדברי נתן כך: התפילה נוגעת בנקודת הקיום השורשית של האדם כפי שראינו לעיל. כאשר אותה נקודה שורשית שואפת לקיום התורה, פירושו של דבר שהאדם עצמו מוצא את קיומו האמיתי בחיבור עם רצון ה'. דווקא התפילה על התורה מעמיקה את החיבור לתורה ביצירת האחדות בינה ובין האדם. בעצם לימוד התורה והרצון לקיומה עדיין לא קיים החיבור המוחלט הקושר אותם לאדם, כי תמיד הספק על אי קיום התורה מרחף. אבל התפילה יכולה לבוא מכל מקום, ובכוחה לגלות את החיבור גם בין דברים שנראה שלעולם לא יתחברו, גם לאחר מאות ואלפי כישלונות; גם אחרי כמה מערכות של ראש השנה ויום כיפור שעברו מבלי להשאיר שינוי אמיתי באדם.

תשובה עם תפילה היא תשובה שאומרת שריבוי הכישלונות לא משנה בכלל, כי השינוי לא מוכרח לבוא מתוכנו אלא מישועת ה'. תשובה עם תפילה היא תשובה שקושרת את אישיותנו אל רצון ה' עוד לפני הקיום המעשי, ונותנת תרופה ותקווה המובטחות מראש לכל מצב אליו ניקלע. תשובה עם תפילה היא תשובה בה אנחנו חוזרים לשורשנו ומגלים שאנחנו באמת מאוחדים עם רצון ה'. בידינו הוא להתחיל את הדרך לתשובה שלמה, "בפיך ובלבבך לעשותו" כפשוטו ממש – להבטיח שלא משנה מה יהיה איתנו, תמיד נביע לה' את רצוננו לקיים את רצונו ונבקש את עזרתו למצוא את הדרך שתוביל אותנו לכך. ובלקיחת הדיבורים המועטים הללו, אנחנו יכולים לשוב לה' ממש – "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'".

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support