"כל הנמשך אחר צערו הצער נמשך אחריו"

בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן תניינא מובא שימי חנוכה הם ימי הודאה, ומוהרנ"ת בליקוטי הלכות, הלכות כלאי בהמה (הלכה ד), מגלה בזה דברים נפלאים, ואומר כי נס חנוכה היה בימי בית שני, והם, ימי בית שני, לא היו גאולה שלימה, כי אם הרחבה ורווח בין גלות ראשון (גלות בבל) לגלות האחרון בה אנו עומדים, כדי שלא תתמשך הגלות יותר מדי.

ותמיהה היא: איזה רווח והרחבה יש בגאולה כזו, לעומת אלפיים שנות גלות שעברו על עם ישראל, עוברים צרות שונות ומשונות, מטולטלים כספינה המטורפת בלב ים?  משיב על כך מוהרנ"ת ביסוד חשוב: "כל הנמשך אחר צערו הצער נמשך אחריו". היינו שאסור לערב ולחבר הצרות יחד, משום שאז אי אפשר לסובלם ח"ו, ויכול להגרם בילבול דעת, שידמה לאדם כאילו כל העולם נפל עליו (כמו שרגילין לומר בעת צרה ח"ו), כאילו כל הצרות באו עליו בבת אחת בלא שום הרחבה ביניהם כלל, ודווקא על ידי שהאדם אומר שכל הצרות באו עליו בבת אחת, וכל הזמן הוא שרוי בצער וצרה, על ידי זה נוטה לבו מעם השם יתברך חס ושלום, ואף אינו יכול להתפלל לפניו מחמת ריבוי המניעות והייסורים שאוטמים את לבו, עד כי אינו יכול לפתוח את לבו או להתקרב לשום עבודת ה', כפי שיודע כל אחד ואחד. וזהו ענין "נמשך אחר צערו": שחושב  שכל  הזמן הוא בצרה וממשיך את צער הצרה אף כשיש איזה הרחבה בינתיים, ולכן "הצער נמשך אחריו" שהוא באמת כל הזמן בצער צרתו ואין לו שום רווח כלל.

ועיקר העצה להתמודד עם זה היא, שיתן האדם 'רווח' בדעתו למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ויזכיר לעצמו את כל הטובות האמיתיות שעשה אתו ה' בכל עת, כאשר יודע כל אחד בנפשו, ויודה להשם יתברך על כל רווח והרחבה. ובאמת כך הוא, שגם בכל צרה בעולם יש בתוכה הרחבה כמו שכתוב "בצר הרחבת לי".

זו אחת הסיבות, מסביר רבי נתן, מדוע נקראים "ימי חנוכה" בשם "ימי הודאה". קליפת יוון, הוא מסביר בליקוטי הלכות, ידעה סוד זה, שעיקר בנין בית שני הוא רק להרחבה ורווח בין גלות לגלות, ולכן ביקשו היוונים להחריב את רוחניות בנין בית המקדש מיד, כדי שלא יהיה רווח בין הצרות, כדי שלא יוכלו ישראל להתקיים ח"ו. ונס חנוכה היה שהמשיכו את ההרחבה, הרווח, שבין גלות בבל לגלות רומי למאתיים שנה נוספות, ויתירה מזאת, בעקבות נס החנוכה התחדשה והתגלתה ההבנה הזו, על מנת שגם בימינו נוכל תמיד ללכת בדרך הזו: שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות האחרונה, בכלל ובפרט, נוכל להחיות את עצמינו על ידי שנסתכל ונחשוב על ההרחבות והרווח שבין צרה לחברתה, ונזכור תמיד את נפלאותיו עד הנה, וזה עניין הלל והודאה, שמודים על הנפלאות שעושה עמנו בכל עת.