הנה מגיע היום שבו יוכרע גורלה של השנה הבאה כולה, לשבט או לחסד. לא צריך להרחיק כדי לראות ולהווכח עד כמה גורלי הוא היום; מי לא שמע או ראה במשך השנה החולפת עשרות מקרים בהם התהפכו בהרף עין גורלם של בני תמותה, לטוב ולמוטב.

כל אחד היה רוצה לזכות בשנה טובה ומתוקה יותר, שנה שבה יפתחו שערי סייעתא דשמיא והצלחה הרוחניות והגשמיות, לנו לבני ביתנו ולכל התלויים בנו.

כל אחד גם יודע שהדבר אינו תלוי במזל גרידא, הדבר גם מסור בידינו: "תשובה ומעשים טובים – כתריס בפני הפורענות" (אבות ד, יא). ואכן, חודש מופלא ניתן לנו, בו יכולים אנו להיטיב ולהכתיב את אשר ייגזר עלינו, חודש של הכנה לקראת היום הגדול והנורא, ירח ימים בו ניתן לעורר רחמים וסליחות ולשוב בתשובה.

מי מאתנו לא היה רוצה להתכונן כראוי? מי לא היה מאחל לעצמו שהשנה יחול השינוי המבורך? אך רבים מרפים ידיים עוד לפני ההתחלה: איך שבים ב'תשובה' על מכלול ענק של כשלונות? איך משנים בבת אחת מאות הרגלים רעים? איפה שמים את האצבע ראשונה, על התמדה בתורה או על כוונה בתפילה, על קדושה או על שמחה, על התקדשות באכילה או על שאר חלקים ביהדות? זה נראה רחב מני ים. איך ניתן להשתלט על ריבוי עצום כזה של פרטים ופרטי פרטים?

רבינו הקדוש עושה סדר בכל הבלבול הזה, ומלמד אותנו היכן להניח את היסוד שעליו יתבסס כל הבניין. בראש השנה, השם יתברך מחדש כביכול את מלכותו, באותו יום הוא מעיין בספרים מי ומי נמנים בין נאמני המלך ומי חלילה נמנה בין המורדים.

מרידה במלכות איננה מותנית דווקא בהכרזה ברורה מצד האדם שהוא בחר לו מלכות אחרת, אלא עצם ההשתעבדות ליישות אחרת – כמוה כמרידה. מלכו של עולם שלח אותנו לעולם הזה עם מטרה ברורה, שנגלה את מלכותו. גילוי זה נעשה על ידי שאנחנו מכבדים את רצונו עד שהוא הופך לרצון שלנו.

רצונו של אדם ושל ה' כביכול – זהו כבודו; וכאשר כבודו של ה' תופס אצלנו את עיקר המקום ומהווה אצלנו את מרכז החיים ותכליתם, הרי בזה אנחנו בעצם ממליכים אותו עלינו. אולם, כאשר הרצונות שלנו הופכים למרכז העניינים והם שמקבלים בעינינו את הכבוד הראוי – הרי זו מרידה במלכות שמים.

זוהי השאלה הראשונה עליה דנים, לפני שנכנסים לפרטים אלו ואחרים בקיום המצוות כתיקונן. כשם שמלך בשר ודם שבא לעשות שפטים במורדיו, אינו מתייחס אז לעבירות אחרות שלהם על החוק; הוא דן תחילה על היסוד: מי נאמן ומי מורד – כך גם השאלה העיקרית הנדונה בראש השנה היא, מי נאמן למלך מלכי המלכים, את מה הוא מכבד, ומהו מרכז התעניינות שלו בחיים.

כדי להכלל בקטגוריית הנאמנים למלך, יש אם כן תחילה לשוב בתשובה על היסוד העיקרי: לחזור ולהעמיד את כבוד המלך ורצונו בראש סולם העדיפויות; ולעומת זאת, לדחוק את הכבוד העצמי, שהם הרצונות העצמיים – כדבר טפל ומשני.

הדברים באים לידי ביטוי בהרבה מישורים, אך תחילה זוהי הבנה עמוקה בלב: מי הוא המלך? עבור מי אני חי? מה העיקר ומה הטפל? ההבנה הזאת גורמת לאדם להתייחס בפרופורציה הנכונה לכבודו ורצונו העצמי; הוא מבין שהכבוד האמיתי הוא להיות מחובר למלך רם ונישא זה, אך מצד עצמו אין לו שום זכות קיום.

רבינו הקדוש מייעץ לנו גם במישור המעשי. כדי לשוב בתשובה – יש לאדם לשתוק כשמבזים אותו. הביזוי הזה יכול להופיע בצורות שונות: כאשר הזולת מטיח בך עלבונות וגידופים – ואתה לא עונה, או סתם כך כאשר רצונו של אדם – שהוא כבודו – לא מתמלא אך הוא לא מתרעם; או אפילו כאשר הוא מנסה להתקדם בעבודה הרוחנית ומתפלל על כך אך אינו נענה – ואף על פי כן הוא ממשיך לייחל לה' בדומיה. כל אלו חוברים ליסוד העיקרי, להחזיר את הכבוד למלך והוא מרכז חיי, ולא רצונותי העצמיים.

זוהי ההתחלה שממנה מסתעפים המצוות האחרות. שורש זה כבר ממתיק את הדין העיקרי.

מי שרוצה ומייחל להיות מנאמני המלך, זוכה לפנים משורת הדין לסיוע נדיב ברוחניות ובגשמיות, כדי שאכן יזכה גם למלאות את רצון המלך בכל הפרטים.

זוהי הערובה לשנה טובה ומתוקה.

(על פי לקו"מ ח"א ו')