הנאה מעבודת ה'
ז׳ בתמוז תשע״ט
אין אנו עובדים את קוננו בשביל השגת מטרות חומריות כלשהן, אך כיון שזה רצונו הברור של יוצר בראשית, עלינו לתת את עצמנו לחיים הטובים הללו, לחיות אותם טוב ונכון, שקט ושלוו יותר, בשמחה ובאהבה העצמית ברמה הכי גבוהה שתיתכן.
"לא המתים יהללו"
כיצד זוכים ליהנות מעבודת השם
"החיות בעבודת השם" – יאמר כל חסיד ואיש מעשה – "היא העיקר שבעיקרים". וחי בהם ולא שימות בהם, אמרו חז"ל הקדושים. כי הלוא ללא חיות, אין שום חשק לעשות מעשים נטולי נשמה, הדבר מעיק ומציק, ובסופו של דבר עלול היהודי לחדול מקיום המצוות, הסיבה: העדר חיות.
מהי החיות הזאת?
איך רוכשים אותה?
האם ניתן בכוח המודעות לפעול בעצמינו מעין 'הילה' מסויימת, שכאותה סלמנדרה בשעתה, תסוך את שיעור קומתנו הרוחנית, ולא תאפשר לאש התאוות הקשות להתגבר על האש היוקדת באהבת השם ותשוקתנו אליו?
התשובה היא, שללא עומק ההתבוננות בחובת האדם בעולמו, לא ישיג אף אחד על נקלה דרגה רוחנית עילאית זו. עלינו להקדיש שעה מסויימת ביום, אותה נקדיש למען אותה חיות דקדושה, המוכרחת לחיים יהודיים של קיום המצוות ואהבת הבורא.
"הרשעים בחייהם קרויים מתים", אומרים חכמינו הקדושים זכרונם לברכה (ברכות יח, ב), כי חייהם המתנהלים לפי אמות מידה של חומר, אינם מסוגלים לקלוט בקרבם את העינוגים הרוחניים המתלווים אל עושי רצונו של מי שאמר והיה העולם – הרשעים להם התכוונו חז"ל, אינם רוצחים סדיסטיים פורקי חברה מפורסמים, הם אנחנו…
בכל אדם טמון זרע פורענות של רשעות…
לכל אחד יש את הפיתוי לחיות חיים גשמיים בעולם שיוצרו דורש הרבה מעבר לכך – זו רשעות. לנצל את המערכת הבריאתית, שלה מטרה המוגדרת על ידו מראש – למען עשות ההיפך – היא רשעות.
ובכן 'רשעים' לפי זה, הם אלו שחיים על עיוור, שמתבססים רק על אותה 'רשעות' טבעית שיש בכל אחד מאתנו – ויש לה עוד שם: "יצר הרע".
אלו הם מתים, משום שהם נעדרים את החיות הרוחנית, ימיהם ושנותיהם אמורים להיות מהנים ומלאי סיפוק וחדוה, יש המשיגים זאת בדרך זאת או אחרת, אבל ברובד מאד נמוך של החיים, בשלב ה'מת' של החיים, בו עדיין לא נגה אור האושר הרוחני הנצחי.
כל אחד יכול להעיד על אושר רוחני שחווה בעולמו, טעם ענוג ומתוק של קרבת אלוקים מחממת ועוטפת באהבה אינסופית. יש לנו את האפשרות לחיות חיים שלמים בדרך כזאת. רק שעלינו להשקיע באותה 'חיות', לזכות אליה בקביעות היא פרי עמל של שנים, כשאת השכר רואים תוך כדי… החיים נעשים קלים יותר, נטולי דאגה ומרירות, משהו שלא הכרנו עד כה.
המאמר שבו פתחנו – וחי בהם ולא שימות בהם, מכוון בעיקר על ההלכה שכל המצוות כולן, למעט שלוש מהן – יעבור ואל ייהרג. כי וחי בהם ולא שימות בהם… למד אנוכי מכאן, כי הקשר של קיום המצוות "לחיים שלנו בעולם הזה", הוא קשר חזק וברור שלא ניתן להפרידו.
ובמילים פשוטות יותר: המצוות, וקיום רצון ה' בהנהגתנו הכללית בכל פינה שאנו פונים, גורמים לחיים שלנו, הגשמיים, החומריים, החיוניים, הגופניים, כאן ועכשיו… להיות טובים יותר, ולא רק מבחינה מוסרית וערכית אלא גם מבחינת מציאותאין אנו עובדים את קוננו בשביל השגת מטרות חומריות כלשהן, אך כיון שזה רצונו הברור של יוצר בראשית, עלינו לתת את עצמנו לחיים הטובים הללו, לחיות אותם טוב ונכון, שקט ושלוו יותר, בשמחה ובאהבה העצמית ברמה הכי גבוהה שתיתכן.ם הרגשית והחווייתית. ואם לומר בלשון העם – כיפיים יותר.
אם כי ברור, שאין אנו עובדים את קוננו בשביל השגת מטרות חומריות כלשהן, אך כיון שזה רצונו הברור של יוצר בראשית, עלינו לתת את עצמנו לחיים הטובים הללו, לחיות אותם טוב ונכון, שקט ושלוו יותר, בשמחה ובאהבה העצמית ברמה הכי גבוהה שתיתכן.
שימו לב, כאשר אתם ניגשים לקיים איזו מצוה כלשהי או לעשות איזה מעשה שלולא הצבעה על קיום רצון אלוקים מפורש – לא הייתם עושים אותו, מלאו את כד המעשה בתוכן של מחשבה; צקו לתוך דפוס הפעולה מי הדעת זכים מזקקים, הלוא המחשבה, היא המניעה את האדם כל חייו, תיפסק המחשבה – תיפסק החיות. אדם מת כשמוחו חדל מלפעול. זה שורש ההבדל – המוח החושב.
המוח הזה מקום משכנה של הנשמה הוא, ככל שהמוח יחשוב בעומק המעשה ומטרתו – להידבק באלוקים חיים בקביעות ובהתמדה, מעשיו יהיו קלים יותר, הוא שוב לא יחווה את הקושי הכרוך בקיום פעילויות דתיות הדורשות לוותר על נוחות ושאיפות אישיות. ההיפך, העיסוק בתורה ובמצוות יביא אותנו לחיי-על מרוממים, ושוב, לא רק מבחינה רוחנית וערכית כי אם לתחושה הטובה, קבועה ומתמדת.
זה שורש השמחה הנדרשת בעבודת השם, שהיא מזינה את הנפש ומרגיעתה בשעותיה הקשות, בטיול בנוה התלאות המביך של עולמנו השפל.
כאשר יהודי שמח בבוראו, ומתמלא סיפוק חי על היותו מעבדי השם הנאמנים, ואשר ביטויים רבים לאין ספור לנאמנות זו, אזי בכל שעה של חיים…
הוא נעשה מאושר באמת.
חי באמת – גם במישור חייו הפרטיים ובמגע היומיומי שלו עם חיי המעשה, האפרוריים והסגריריים.
ואלו דבריו של האר"י הקדוש, כפי שנחקקו בידי תלמידו רבי חיים ויטאל, בתחילת ספר שער הכוונות: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה….
אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה"…
ראו והשכילו – אלו החיים.
