הוא משתרך בעצלתיים בפאתי שביל העפר היוצא מהיער, נעליו מאובקות מן הצעידה הממושכת בין העצים והאבנים. זו לא הפעם הראשונה שהוא יוצא ליער זה לשפוך שיחו לפני ה', אין הוא רואה עצה אחרת לסאת מכאוביו הרוחניים, רק זוהי תקוותו היחידה לצאת ממאסר תאוותיו ומעשיו הרעים. תמיד הוא מזכיר לעצמו את דבריו הבוערים של רבי נתן: "אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, תפילה ד, ז). אבל הפעם הוא מרגיש כבדות איומה, נדמה לו שלריק יגיעו, יום אחר יום הוא מבקש, משתפך ומתחנן, ותוצאות נראות לעין אין. רגליו נעשות עייפות ויגעות בדרך, ולבו תוהה: 'היש שכר לפעולתי?!'.

*

בפרשתנו אנו לומדים על 'ברכותיו' של בלעם אותן נאלץ והוכרח לומר לישראל, וחז"ל (סנהדרין קה:) מאירים את עינינו ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" – "דכתיב ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, מברכותיו אתה למד מה הוא היה רוצה לקללם" (רש"י שם).

ואותו רשע מברך בעל כרחו ואומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכוונתו לכך שיש לעם ישראל את עצת ההתבודדות שהיא המקדשת אותם ומבדילה ביניהם לבין האומות ומרחיקה אותם מכל מאוויי הגויים ושאיפותיהם, וכפי שרבי נתן מבאר: "שהם עם קדוש כזה, ששוכנים לבדד, שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד, כי הם שמים מעונם ודירתם ומבטחם אצלו יתברך על ידי התבודדותם שעוסקים לסלק מחשבתם מכל ההבלים של זה העולם ולבטל רצונם אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, פז).

בהתבודדותם ושיחתם הם מעוררים את התכלית הנצחית אליה הם שואפים, ומסלקים דעתם מהבלי ה'עולם חולף' שאומות העולם כרוכים אחריהם. 'ובגויים לא יתחשב' – "שאינם רודפים אחר נימוסי הגויים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטים ושארי דברים המרבים הבל שלהם, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופים חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך" (שם).

ובלעם מפאר ומשבח את רוממות העצה המופלאה הזאת ואומר: "מי מנה עפר יעקב – מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך, שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה שאי אפשר למנותם ולשערם. כי בודאי אי אפשר לשער מה שנעשה בזה. וכל מי שזוכה להתחזק בזה, להיות רצונו חזק תמיד אל האמת ולא ירפה את הרצון הטוב אפילו אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יהיה אחריתו טוב" (שם).

*

חרדה אוחזת בנו על המחשבה ש"מברכותיו של אותו רשע למדים מה היה בלבו לקללם"; בלעם שידע דעת עליון הבין היטב את כוחה של ההתבודדות, שהיא יכולה להפוך לשלימות הטוב גם את מי ששקוע בעומק הרע הגמור, ועל כן ביקש לזלזל ולהתלוצץ מעצה נוראה זו. הוא ביקש לומר ששום דבר לא ייצא מהפסיעות והעפר שהאדם הולך, ושוב הולך, להתבודד. הוא רצה להחליש את דעתו של האוחז בעצה זו, כדי שאכן יאמין לקול הקורא בקרבו 'הרף', ועל ידי זה יפסיד חלילה את תקוות חייו. וכפי שרבי נתן ממשיך שם: "וכל זה אמר מחמת ההכרח, שעיקם השם יתברך את פיו לברך את ישראל ולחזקם ברצונות טובים והתבודדות שיהיו חזקים בזה לעולם. ומזה אנו מבינים מה היה בדעתו להיפך, לחלוק על כל זה ולרחקם ח"ו מכל זה על ידי דיבוריו וליצנות שלו הרעים. אך השם יתברך ברחמיו הפך הקללה לברכה, עד שהוכרח לברכם ולחזקם באמת".

ואותו רשע עונה אמן בעל כרחו ומגלה לנו טפח נוסף על עוצם כוחה של התבודדות העולה למעלה מכל השגה אנושית, והוא אומר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו". לא יאומן, בלעם הרשע, מקור הטומאה ההשחתה והזוהמא שבעולם, מי שהיה ה'זה לעומת זה' בטומאה נגד קדושת משה רבינו וכלליות המדה רעה של מדות רעות של השבעים אומות (ליקוטי מוהר"ן, לו). בלעם המשוקץ, שהינו עיקר זוהמת הנחש וכלול מקליפת עמלק שורש כל הרע שבעולם (ראה זוה"ק ח"ג רפא: ובלקוטי הלכות ברכה"ש ה-צב), מעיד על עצמו עדות מבהילה: אם הייתי זוכה להתבודד בכל יום, אף אני הייתי הופך לישר וכשר כישראל!

"כי אמר על עצמו, שידע קלקולו וזוהמתו העצומה שאין דוגמתו, אף על פי כן אמר: הלוואי והייתי זוכה אפילו אנוכי לילך בדרך זה, להתחזק מעתה ברצונות טובים ולפרש שיחתי בכל יום לפניו יתברך ולשפוט את עצמי בכל עת, אז הייתי זוכה גם כן לאחרית טוב, בבחינת 'ותהי אחריתי כמוהו'" (שם, פז).

ועלינו להבין, שמכיון שכל ברכותיו של בלעם אכן חזרו אחר כך לקללה "כמו שהיה כוונתו מתחילה" (רש"י סנהדרין קה: ד"ה וכולם), שוב אין פלא שבעולם שוררת רוח של ליצנות וחלישות הדעת על עצה קדושה נוראה ונשגבה זו: אבי אבות הטומאה בעצמו נלחם נגד האדם שדורס על העפר ויוצא לשוח לבו וליישב דעתו על תכליתו בעולמו, כיון שהוא מפחד מעצה זו יותר מכל.

ועלינו לאחוז באמת זו שנכתבה בתורה הנצחית, שה' יתברך הכריחו לגלות ולזכור זאת היטב, שכל פסיעה ופסיעה בקיום עצה נשגבה זו יקרה מאד מאד, ואין לשער את עוצם כוחה, ושכל מי שיתחזק בזה יזכה בודאי לאחרית טוב, כי היא העולה על כל העצות להחזירנו בתשובה שלימה.