ה'מירשם' להתקדשות והיטהרות

"גודל יקר הערך של לשון הקודש – שבו נברא העולם… וזה בחינת 'חוה' בחינת 'ולילה ללילה יחווה דעת'… על ידי לשון הקודש רוממנו מכל הלשונות, היינו שהרע שיש להלשון של האומה אחיזה בו, נתבטל ונופל על ידי לשון הקודש ואין שליטה על ישראל".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יט)

"ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה". בקשה זו נאמרת בהטעמה ובערגה בכל יום מימי ספירת העומר, והיא מבטאת את חובתנו להיטהר ולהתקדש לקראת חג מתן תורה, כדרך שאבותינו התקדשו והיטהרו מזוהמת מצרים.

גם כאן צצה כמו מאליה השאלה: איך זוכים לזה?

כמובן, כל עמידה בניסיון, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, מקדשת ומרוממת אותנו, אבל האם אין איזה 'מירשם' שבכוחו לרפא אותנו מהתאוות ומהמידות הרעות?

מסתבר שיש דבר כזה, והוא גם לא כל כך מסובך, הוא רק דורש עקביות והתמדה – להרבות בדיבורים קדושים של תורה, תפילה או חסד, ולהישמר ככל האפשר מדיבורים רעים של לשון הרע, שקר וכדומה, כך שכשנקדש את לשוננו יתקדשו גם מידותינו.

* * *

אולי יהיה מי שישתומם: מה עושים עסק כה גדול מ'דיבורים' שפורחים וחולפים להם?

אך מסתבר, שהדיבור הוא כלי רב-עוצמה שמשפיע על כל תכונותיו ומעשיו של האדם, שהרי אמרו חז"ל "שנברא העולם בלשון הקודש", הרי שכל הבריאה ובודאי גם האדם עצמו תלויים בקדושת הלשון, בדיבורים קדושים.

לעומת זאת, החטא הקדמון נוצר על ידי הדיבור; הנחש שהסית בלשונו גרם לחטא של האדם הראשון שהוא הסיבה לכל החטאים שבכל הדורות.

* * *

כעת נבין גם את מטבע הברכה שאנו אומרים בקידוש החג: "ורוממנו מכל לשון".

ישנם שבעים כוחות בנפש האדם, שנעוצים בשבעים האומות. כל אומה מתייחדת במידה רעה מסוימת, כאשר אחד מכוחות הנפש החומרית שולט עליה ביותר.

זו גם הסיבה לשבעים לשונות הגויים, כשלכל אומה יש את שפתה המיוחדת לה, כי הדיבור משפיע כאמור על תכונות הנפש, לכן כל אומה המתייחדת בתכונה רעה מסוימת, יש לה גם לשון מיוחדת.

אולם עם ישראל זכה ללשון הקודש, שעל ידה התקדש והיטהר מהמידות הרעות התלויות בלשונות העמים.

זו הסיבה שהנחש פיתה את חווה בחטא עץ הדעת, שכן היצר משתדל ראשית-כל, לכבוש את כוח הדיבור שבו 'מחווה' האדם את דעתו, וכל עוד הדיבור קדוש וזך – אין לו אפשרות להחטיא את האדם.

כך נבין כמה מאמרי חז"ל שהפליגו במעלתו של הדיבור, כגון: "אדם לעמל יולד (איוב ה, ז) – איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא. כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' (משלי טז, כו) הוי אומר – לעמל פה נברא" (סנהדרין צט ע"ב).

הרי לפנינו דרך סלולה לעלות בסולם הקדושה והטהרה בימי הספירה: יותר דיבורים קדושים, ביתר תשומת לב והתבוננות.