ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > עבודת ה' > המרירות שהיא הדרך למתיקות

המרירות שהיא הדרך למתיקות

י״ב באדר א׳ תשע״ט

כך היה ר' לוי יצחק בנדר אומר כאשר הגיעו ימי הקיץ: כאשר האדם יודע כי ברחוב מסויים יורים חצים, וכל מי שמרים עיניו להסתכל נתפס בחרב רח"ל, האם היה האדם מעיז להכניס עצמו למקום זו?! וכן לענייננו, בל יאמר האדם אני אלך ולא אכשל, כי מי פתי יכניס עצמו למקום סכנה.

במדרש (ילקוט שמעוני פרשת ויחי) מובא הסיפור הידוע על התנא הקדוש רבי מתיא בן חרש, שנקרתה לפניו נסיון חמור של שמירת עינים, וכשראה שלא יוכל לעמוד כנגדה דקר את עיניו בשיפודים מלובנים – ועיוור את עצמו- – – ובא אליו מלאך מן השמים ורצה לרפאות את עיניו, אולם רבי מתיא לא רצה לשמוע, עד שהבטיחו הקב"ה שלא יכשל עוד.

ויש לנו ללמוד מכך שני דברים. הראשון, כמה גדול חיובה של שמירת העינים, עד שרבי מתיא בן חרש היה מוכן לאבד את מאור עיניו בשביל זה, ולא רק במישור הגשמי אלא גם במישור הרוחני, שהרי סומא פטור מכל המצוות; והיה מוכן להפקיע עצמו מהכל ובלבד שלא יכשל בעוון חמור זה.

זאת ועוד, ללמדנו כי כאשר האדם מוכן למסור את נפשו עבור איזה מצוה או מעשה טוב, אזי הוא מקבל סייעתא דשמיא מיוחדת מלמעלה שיוכל להחזיק מעמד.

עלינו לדעת כי אין זה חומרא בעלמא או איזו מידת חסידות כי אם חיוב גמור מן הדין, וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא יב.) ההולך בדרך שעלול להיכשל בראיה אסורה, ויש לו דרך אחרת ללכת נקרא רשע! כי אסור לאדם להכניס עצמו למקום נסיון, כאשר אנו מתפללים כל יום "אל תביאני לידי נסיון".

כך היה ר' לוי יצחק בנדר אומר כאשר הגיעו ימי הקיץ: כאשר האדם יודע כי ברחוב מסויים יורים חצים, וכל מי שמרים עיניו להסתכל נתפס בחרב רח"ל, האם היה האדם מעיז להכניס עצמו למקום זו?! וכן לענייננו, בל יאמר האדם אני אלך ולא אכשל, כי מי פתי יכניס עצמו למקום סכנה.

כן היה חוזר רבות בשיעורו היומי כשהיה מגיע לתורה י"ז שם מבואר כי הקב"ה מתפאר עם כל יהודי ובכל אבר, אמר למשל: כשאדם הולך ברחוב ושומר את עיניו כראוי אזי הקב"ה קורא למלאכים ולכל הפמליא של מעלה ואומר להם ראו איזה עינים טהורות יש לו! תראו איזה בן חביב יש לי בעולם!

כי הקדושה היא יסוד כל התורה כולה, ובזה תלוי כל ההתקרבות של האדם לאבינו שבשמים, וכאשר האדם שומר עצמו אזי התפילה שלו אחרת, והקירבת אלקים אחרת, הכל הוא ענין אחר לגמרי…

ובזה נבין מה שמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה כז סעיף ז), כי דרך השלום להתלבש במרירות, ויש לפעמים שהאדם אינו יכול לסבול את המרירות ואזי אינו יכול להגיע לתיקונו.

לכאורה, בתרופות הרגילות מצאנו תרופות מרות, אולם איזה תרופות מרות יש לרפואת הנפש? האם ללמוד ולהתפלל, להגיד תהלים וכדומה, דברים מרים הם?! וסיגופים הרי רבינו לא אחז מהם.

אלא הענין הוא, כי הנפילות והירידות שהאדם נופל לתוכם הן התרופות המרות, והן מה שהוא זקוק לו לתיקון ולזיכוך נפשו, ולפעמים נסיונות אלו מרים המה למאוד, אולם, כאשר האדם יתחזק ויתייגע עד כדי מסירות נפש אזי יקבל סיוע נפלא מלמעלה.

הרבה תוהים ומבקשים מדוע אין לי סייעתא דשמיא? למה ה' עזב אותי ח"ו? כי יש לפעמים שהקב"ה מחכה שהאדם יראה שהוא מוכן למסירות נפש ורק אז יקבל את הסייעתא דשמיא.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support