"המקוה מושיע בכל הצרות, כמו שכתוב (ירמיה י"ד) 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה'… המקוה מטהר מכל הטומאות, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו) 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו"… ומכל היסורים, …ומכל החטאים".
(ליקוטי מוהר"ן א' נ"ו-ז')

אלמלא בא הבעל שם טוב לעולם אלא כדי לזַכות את ישראל להתפלל בטהרת המקווה – דיינו. באמירה זו מבטא בעל ה'שומר אמונים' מציאות ברוכה, כאשר רבים מישראל מתייחסים לטבילה במקווה כל יום כאל חלק משגרת החיים שלהם.

גם כאן פותח לנו רבינו צוהר, למען נשכיל ונדע ונבין מעט מסוד המקווה וממה שאפשר לזכות על ידי הטבילה בו, ולא תהיה הטבילה כמעשה מכני גרידא.

רבינו מסתמך על מה שמובא בכתבי האר"י, שסוד המקווה נעוץ בטבילה בה טבלו בני ישראל כשבאו לקבל את התורה (ראה מס' כריתות ט') ועל ידה "התגיירו" ונכנסו בברית עם הקב"ה.

זו הסיבה שהאר"י הקדוש הזהיר במיוחד לטבול בחג השבועות קודם עלות השחר, שכן קדושת הטבילה ההיא של בני ישראל מתחדשת בכל שנה בזמן הזה.

חג השבועות, כידוע, הוא יום החמישים לספירת העומר שהוא כנגד שער החמישים משערי הבינה, שאותו אי אפשר בעצם להשיג, כי תפיסתנו מצטמצמת בעולם הזה שנברא בשבעת ימי המעשה ורק בחלק הנגלה של התורה שניתן במ"ט פנים – שבע פעמים שבע.

אלא שבחג השבועות קיבלנו במתנה משהו ממושגי השער החמישים, כדי שעל ידו נוכל להיטהר מזוהמת מצרים, ולהתחיל דף חדש כעם סגולה.

למדנו אפוא שסודם של המקווה וחג השבועות נעוץ בשער החמישים של הבינה, שהוא דרגא גבוהה מאד של דעת שאי אפשר, בעצם, להשיג אותה בעולם הזה. לכן מכונה הדעת הזו שנשיג לעתיד לבוא: "דעת את ה' כמים לים מכסים", כי מקווה המים שורשו מהדעת הזו.

* * *

אם תשאלו, מאחר שממילא אי אפשר להשיג את ההבנה העמוקה הזו בעולם הזה – מה היא נוגעת לנו בכלל?

התשובה היא, שרבינו הקדוש כבר ביאר, שרחמים תלויים בדעת כמו שכתוב "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז') ולגודל הדעת שיהיה לעתיד לבוא אפילו החיות ירחמו זה על זה, כמו שכתוב "וגר זאב עם כבש" ולכן מבואר בחז"ל שבשבועות כשהתגלתה הדרגה הגבוהה של הדעת נגלה הקב"ה כזקן מלא רחמים.

על כן, כשנכנסים במי המקווה, טובלים במי הדעת שתתגלה לעתיד, שהיא חסד ורחמים גדולים.

ועל כן המקוה מושיע מכל הצרות ומכל היסורים, כמו שכתוב 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה'.

* * *

לא רק מצרות גשמיות החסד העליון הזה מושיע, אלא גם מחטאים הוא מטהר, כמו שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" (יחזקאל ל"ו) – הכוונה לטומאת החטאים.

כי באמת הא בהא תליא, כי כל חיסרון גשמי שרשו בחסרון רוחני, כמו שאמרו חז"ל "אין ייסורין באין בלא עוון", נמצא שהחסד שזוכים לו על ידי המקוה משלים הן את החסרון בגשמיות והן את החסרון ברוחניות.

נו, עכשיו המקווה כבר לא "יבש".