המציאות מחכה

ט״ו באייר תשע״ט

התפילה איננה רשות שניתנה לנו להתערב מדי פעם ולרצות אחרת, אלא היא-היא הכלי שמביא לגילוי המציאות. הדברים לא נמצאים, משום שהם מחכים לה. וברגע שהתפילה תיאמר באמת, הדברים יופיעו מיידית, באופן שנבין שהכל חיכה רק לתפילה שלנו (השתפכות הנפש)

וכן בעזרא כתיב: ואקרא שם צום על הנהר וכו' לבקש ממנו דרך ישרה וכו' ונצומה ונבקשה מאלוקינו וכו', ויעתר לנו.

כאשר עזרא הסופר עולה לארץ ישראל עם משלחת גדולה של אנשים ונדבות העומדים לבוא לארץ ישראל ולהקריב קרבנות, שולח איתם דריוש מלך פרס איגרת ליושבי הארץ שלא יפגעו בהם ויניחו להם לעשות את רצונם. אף על פי שמשלחת זו מתכוונת ללכת לארץ עוינת, היא לא לוקחת אנשי חיל שילוו אותה, אלא היא קובעת יום לצום ולתפילה שהקב"ה ישמור עליהם בדרך. עזרא מסביר את סיבת הדבר: "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעוזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר יד אלוקינו על כל מבקשיו לטובה, ועוזו ואפו על כל עוזביו" (עזרא ח, כב). מלך פרס שמע מאיתנו שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש את עוברי רצונו. אם נבקש ממנו עזרה גשמית, הוא יראה בכך חוסר השגחה. אחר כך כותב עזרא: "ונצומה ונבקשה מאלוקינו על זאת, ויעתר לנו". במבט ראשון משמע שעזרא ידע כבר אז שתפילתו נענתה, והמפרשים מסבירים מנין ידע. אך עדין יש לשאול מה הוא רצה להודיע לנו בזאת, הלא בהמשך הדברים נוכל בעצמנו לראות כי הכל עבר בשלום.

ראינו בעבר את דברי הרמב"ן בפרשת שמות, על טענת משה לקב"ה: "והיה כי יאמרו אלי מה שמו, מה אומר אליהם" (שמות ג, יג). שאלת העם, מה שמו, מתפרשת על ידי הרמב"ן כשאלה על התגלות ה' בעולם. היכן אנחנו יכולים לראות התגלות של הקב"ה? הקב"ה משיב למשה לענות לעם: "אהיה אשר אהיה". מבאר הרמב"ן את תשובת הקב"ה: "למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת, כי אהיה עמהם בכל צרתם, יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלוקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלוקים שופטים בארץ". התשובה אם כן, היא התפילה, דרכה יכול האדם להכיר שהקב"ה עונה לו. אמנם, אם נשים לב נמצא שיש כאן יותר מראיה אותה בקשו בני ישראל. הטענה עליהם היא "למה זה ישאלו לשמי", איזה צורך לראיה יש להם בכלל. כלומר, המציאות של עניית התפילה איננה עוד ראיה, אלא היא דבר אחר לגמרי, שונה מכל ראיה שהיא. כדי להבין את גדר הדבר, נשים לב ללשונו של הרמב"ן: "והיא הראיה הגדולה שיש אלוקים בישראל קרובים אלינו". בעניית התפילה מתגלית קירבה של הקב"ה לעם ישראל. "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו". מתי נוכל לראות את קירבת ה' אלינו? "בכל קוראינו אליו". בכל פעם שנבקש. ברגע שאנחנו מבקשים, ונענים, אנחנו מגלים כמה ה' קרוב אלינו – שרצונו מכוון כלפינו. אין משמעות הדבר שהקב"ה נותן לנו רק בחסד, אלא מעבר לכך, הוא נותן לנו בצורה כזאת שאנחנו מבינים את הרצון שלו בנו – את הקירבה. כשעם ישראל מקבל את מה שהוא ביקש מהקב"ה, הוא מקבל בצורה שונה מהגוים שמקבלים. עם ישראל רואה שבעצם כל המציאות היא עבורו, ולכן כאשר הוא נענה, הוא לא מרגיש שעשו לו טובה מיוחדת, אלא הוא רואה שהבריאה היתה מכוונת לכך מלכתחילה. ובמלים אחרות: כל הבריאה כולה מחכה שנתפלל. אין בריאה לכשעצמה, ואנשים שמתפללים לכל מיני שינויים באותה בריאה. הבריאה כולה עומדת ומחכה לתפילותיהם, וממילא ברגע שהם נענים, הם רואים שזאת היתה תכלית כל הבריאה.

דוגמא לדבר, הקב"ה ציווה ביום השלישי "תדשא הארץ", ואף על פי כן הצמחים לא היו בשעה שנברא האדם. היכן הם היו? רש"י מבאר בשם המדרש, שהם עמדו על פתח האדמה, וחיכו לצאת ברגע שהאדם יתפלל. הצמחים כן נמצאים – הישועה של האדם תמיד מוכנה – הם פשוט מחכים לרגע שהוא יתפלל. הכל טעון תפילה. כך כשהקב"ה קרוב לעם ישראל בשעה שהם מתפללים, הם רואים כי הוא היה קרוב תמיד, מחכה לבוא אליהם כביכול. ברגע שהם מאפשרים את המציאות, על ידי התפילה, הם רואים שרק התפילה שלהם היתה חסרה. כאשר מבינים את הדבר הזה, אין לעם ישראל לבקש ראיה אחרת. הקב"ה נמצא כאן. ברגע שקוראים אליו, רואים עד כמה הוא היה קרוב תמיד, מתאווה לתפילתם של ישראל. כאשר מחפשים ראיה, רוצים לראות שהקב"ה מתערב בבריאה. כעת הם לא רוצים לראות איך הוא מתערב, משום שהם רואים שהבריאה בידיו ממש.

הגמרא (ברכות דף לד ע"ב) מספרת על ר' חנינא בן דוסא שכאשר היה מתפלל על חולה, היה מכריע ואומר שזה יחיה וזה ימות. "אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף [דחוי ומרוחק]". רש"י מבאר ש"שגורה תפילתי בפי" פירושו שהתפילה יוצאת מהלב והוא יכול להאריך בתחנונים כפי רצונו. כאשר כוונת הלב התאחדה עם מילותיו, הוא ידע שהוא יחיה, וכאשר לא הצליח לכוון עם כל ליבו, ותפילתו לא היתה מלווה בתחנונים רבים, הוא ידע שהוא ימות. נמצאנו למדים שכאשר אדם קורא לקב"ה בכל כוונת הלב, אזי הקב"ה עונה לתפילה. נמצאנו למדים שכאשר אדם קורא בכוונת הלב באמת, הקב"ה יענה לתפילתו. על פי מה שראינו למעלה, ניתן לומר כך: כאשר אדם מבין שהקב"ה חייב להופיע כאן, כי בלי ישועתו המציאות לא תתקיים, הקב"ה מופיע. בגלל שהקב"ה הוא "אלוקים קרובים", המחכה לרגע שנשיג שהוא צריך להופיע כאן, כביכול, כי אז, באותו רגע שמשיגים כך – על ידי תפילה בכוונת הלב – הקב"ה מופיע. אצל ר' חנינא בן דוסא כוונת הלב היתה מושלמת, וממילא ברגע שהוא ידע שהוא כיוון כמו שצריך, בביטחון מלא אמר: "זה חי".

עזרא וסיעתו התפללו לקב"ה לעזרה. אם כל תפילה אומרת שההופעה של הקב"ה מחויבת כאן, כי בלעדיו לא נוכל להתקיים, בתפילה הזאת אמירה זו התעצמה ביותר – הלא דריוש מלך פרס סובר שאם יקרה דבר רע לעושי רצונו של הקב"ה, יש בכך חיסרון השגחה. משום כך הקריאה אל הקב"ה חזקה ביותר, וממילא, כמו רבי חנינא בן דוסא, כשמבינים שהמציאות טעונה את ישועת ה', אז הקב"ה מתגלה. זאת היא הקירבה שמתגלה בעת צרה – "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמד). משום כך נודע לו, אם על ידי חלום אם על ידי נבואה, כי "ויעתר לנו", שתפילתו נענתה. כי אם מתבצעת קריאה אמיתית, אי אפשר שהישועה לא תבוא, כי הקב"ה נקרא אלוקים קרובים. גם עזרא הבין שכל המציאות מחכה לתפילה. התפילה איננה רשות שניתנה לנו להתערב מדי פעם ולרצות אחרת, אלא היא-היא הכלי שמביא לגילוי המציאות. הדברים לא נמצאים, משום שהם מחכים לה. וברגע שהתפילה תיאמר, הדברים יופיעו מיידית, באופן שנבין שהכל חיכה רק לתפילה שלנו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support