אין שם אלא המלך בעצמו

בשעת התפלה, כל זמן שהאדם שומע עוד אז איזה אדם, דהיינו ששומע ומרגיש שעומד עוד אדם אחד בשעת תפילתו, הוא לא טוב. כי צריך כל אדם בשעת תפילתו שיצייר בדעתו שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד.
וב"לקוטי מוהר"ן" (חלק א' סימן נ"ה) מבואר עוד יותר, שמחויב האדם לבטל את עצמו כל כך בשעת התפילה עד שלא ירגיש אפילו את עצמו כלל, רק את השם יתברך לבדו, עיין שם.

שתי מדרגות של תפילה לפנינו: מדרגה אחת בה כל העולם אינו קיים חוץ מהמתפלל והשם יתברך, ומדרגה שניה בה אף המתפלל אינו קיים, רק השם יתברך לבדו. על המדרגה הראשונה ייחדנו דברים בפעם הקודמת, והפעם ננסה בעזרת ה' להתבונן מעט במדרגה השניה.

התפילה לכאורה ניתנה לצורכי האדם. זאת כל מהותה: נתינת האפשרות לאדם לבקש את צרכיו מאת ה'. בוודאי שהקב"ה לא מחויב לתת לאדם את כל מה שהוא יבקש, כי יסוד התפילה הוא חסד ה' ולא דבר המגיע בדין, אבל האדם לכאורה הוא העומד במרכז התפילה. הקב"ה בוודאי הוא מקור הכל ואליו מתפללים, אבל צורך האדם הוא זה שמוליד את התפילה, ועניינה הוא חסד ה' שבמילוי צורכי האדם דווקא. הדגש הוא על האדם, על מילוי צרכיו.

אמנם, נשים לב שהתורה מצווה על התפילה ומחייבת אותנו בה, ולא רק מאפשרת לנו להתפלל בעת שנרצה בכך. אם היתה התפילה נתונה לרצוננו, לכאורה לא היה צריך לבוא ציווי עליה. בתורה לא מופיעה המילה 'תפילה' בהקשר לכך, כי אם עבודה: "ולעבדו בכל לבבכם" – "איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה" (תענית ב,א). כשבא ציווי על עבודה הרי שמתבטא בכך עניין העבדות, וכמו שמצינו בפסוק "ואותו תעבוד" – "שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי… שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו" (דברים ו, יג, ורמב"ן שם). כיצד בתפילה מלאכת רבו היא העיקר וצרכי האדם הם הטפלים, בשעה שאלו מולידים את קיומה של התפילה?

כדי להתבונן בדברים כדאי לעיין בהרחבה במקור שמובא למעלה בקצרה. בשעת התפילה, אומר רבי נחמן, על האדם לתקן שלושה דברים, ואחד מהם הוא ביטול הבזיונות והחירופים הבאים מצד הסביבה על האדם. אדם המתבזה על ידי שונאיו יכול להיות ניזוק מהם בכך, ואת זה הוא צריך לתקן בשעת התפילה על ידי שהוא הופך אותם לכבוד. כיצד התפילה עוזרת לכך? הוא כותב: "וְלַהֲפך כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת וְהַחֲרָפוֹת, לַהֲפך לְכָבוֹד. כִּי כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶך וּמְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ מִכּל וָכל וְאֵין רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא אֶת הַמֶּלֶך רוֹאֶה, בְּוַדַּאי כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אֵיזֶהוּ חֶרְפָּה וּבִזּוּי הוּא מְפָרֵשׁ אֶת הַחֶרְפָּה וְהַבִּזּוּי לְפֵרוּשׁ שֶׁל כָּבוֹד לְהַמֶּלֶך, כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְתוֹך הֵיכַל הַמֶּלֶך, וִיבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶך, אֶלָּא בְּוַדַּאי אֵלּוּ דְּבָרִים הֵם דִּבּוּרֵי כָּבוֹד, וּמִתְבּוֹנֵן בְּהַדִּבּוּרִים אֵיך לְפָרֵשׁ וּלְצָרֵף אוֹתָם, שֶׁיִּתְהַוּוּ מֵהֶם כָּבוֹד לְהַמֶּלֶך. וְאֵין לַחְשׁב, שֶׁמָּא אֵלּוּ הַחֲרָפוֹת עָלָיו נֶאֱמָרִים. זֶה אֵינוֹ, כִּי מִי הוּא, הֲלא יֵשׁוּתוֹ נִתְבַּטֵּל, וְאֵין כָּאן אֶלָּא הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ" (ליקוטי מוהר"ן נה, ז). כלומר, שלא בשעת התפילה, האדם מייחס את הבזיונות שהוא שומע אל עצמו ורואה בהם פגיעה בכבודו. בשעת התפילה פתאום ברור מאוד לאדם שהחירופים לא מתייחסים אליו – "כי מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו". ברגע שהחירופים מתייחסים אל המלך אי אפשר להבין אותם בצורה הפשוטה כפי שהובנו עד עכשיו, "כי איך אפשר שיבוא אחד לתוך היכל המלך ויבזה את המלך?". צריך להבין בצורה עמוקה יותר את החירופים ולהבין איזו נקודת כבוד נמצאת בהם.

המהלך השכלי שבדברים מובן, לא יכול להיות שמדברים על משהו חוץ מהמלך, ולא יכול להיות שיחרפו אותו. אבל איך בפועל מתהפכת לחלוטין כל המשמעות של הדברים שנאמרו כלפי האדם וכעת יוצאים ממשמעותם הפשוטה לכאורה?

אולי ניתן לומר כך: כבר נאמר במשנה (אבות פרק ו): "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". בכל אדם קיימת נקודת כבוד אלוקית, מה שאומר שמהות הכבוד שלו הוא בגילוי כבוד אלוקים. כאשר מבזים אדם הוא מייחס באופן טבעי את הביזיון לכבוד שלו, האנושי. כאשר הוא מגיע בתפילה למקום של היכל המלך, מקום בו ברור שכבודו של המלך זה הנושא היחיד, ממילא הוא מתייחס לכבוד שלו באופן שונה, והפעם באופן עמוק יותר ואמיתי: יש לו משמעות אלוקית שה' נטע בו. אם אנשים מבזים את הכבוד הזה, הרי שהם מדברים על המשמעות האלוקית שבכבוד, כי אם הם מבזים את הכבוד שהוא חסר משמעות באמת אין זה ביזיון, ממקום ההסתכלות החדש שרואה רק את המלך. ואם יש כאן נקודת כבוד אלוקית, הרי שהחירופים והגינויים שנאמרים כנגדה ממילא רק מגלים את עומק הכבוד. אם למשל, ילעיגו על אדם שהוא פרוש מהעולם ומנותק מהמציאות, הרי כשנשמע את הגינוי מהמקום של היכל המלך רק יתגלה הכבוד על ידי זה – שהקדושה מתגלית בצורה נעלה יותר מהמציאות הארצית המושכת למטה. הכוונה של אותם מגנים כלל לא משנה כשעומדים בהיכל המלך, כי שם רואים שכל דבר נועד לגלות את כבוד ה'. אם יש גינויים, בהכרח שעולה מהם השבח באותו מקום של הגנאי.

* * *

למקום נשגב זה, בו הכל נשקף כגילוי של כבודו של המלך, מגיעים בשעת התפילה. התפילה היא היכל המלך, לפי רבי נחמן.

הבנה זו תסביר יותר את משמעות העבודה של התפילה. אמת הוא שהתפילה מתחילה מהצורך אצל האדם. אבל כשעומדים לבקש לפני המלך, כל משמעות הצרכים מקבלת צורה שונה לגמרי. הדבר מקביל לאדם שנכנס למלך בשר ודם: אדם פשוט הבא לבקש דבר מהמלך בוודאי בא מהמקום של הצורך הפרטי שלו. אבל באיזו צורה הוא מבקש מהמלך? הוא לא יכול לומר למלך "אני רוצה כך וכך". הוא צריך לפרט את הבקשה ובעיקר לדבר על האינטרס של המלכות במילוי הבקשה – שדרך מילוי הבקשה יראו כולם את חסדו של המלך ואת טובו, ושיופיה של המלכות מופיע במילוי הבקשה. אצל מלך גשמי זאת צורת הדברים, אע"פ שבאמת אין כאן אלא הכרח – המלך לא שומע ומתעניין בכל אדם, אלא במי שעוזר לקדם את עניינה של המלכות. כשבאים, להבדיל, אל מלך מלכי המלכים, מגלים שזאת פשוט מציאות: הצורך אמנם הניע את הבקשה, אבל כשמגיעים להיכל המלך תופסים איך שכל הצרכים שלנו הם הדבר הטפל כאן, ושיש להם משמעות אמיתית רק אם מגלים את כבודו של המלך. ממילא הבקשה משתנה: לא האדם עומד כאן ומבקש על יישותו, אלא הוא מתבטל לגמרי למלך ומבקש על כבוד ה'. זאת המדריגה הגבוהה של התפילה. זאת התפילה של חנה, שבקשה ילדים כדי שתהיה משמעות לכל איברי גופה, כמתואר בגמרא. חנה מתפללת "על ה'" (שמואל א, א) – ומבאר הנפש החיים שהיא התפללה על כבוד ה' ולא על עצמה. "מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו".

כשרבי נתן מסכם את הקטע הזה מליקוטי מוהר"ן הוא כותב כך: "שיבטל כל גשמיותו וישותו בשעת התפלה ויתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל כל גשמיותו וישותו בשעת התפלה ויתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל כל גשמיותו ועצמיותו כאילו אינו בעולם". בהיכל המלך אין קיום עצמי. האדם נכלל במלך, מבין שהוא חלק ממלכותו. ישותו שהציקה לו לפני שהוא נכנס להיכל המלך מופיעה כעת בצורה מעודנת: עדיין יש כאב, והוא כמובן לא שוכח בשביל מה הוא בא אל המלך. אבל הוא יודע שבחיסרון שלו יש דבר שנוגע אל המלך. מה שה' ירצה יהיה הטוב ביותר, ועל זה הוא מתפלל, שיהיה ראוי לכך שיתגלה בו רצון ה'. זאת עבודה גדולה מאוד – להעביר את המוקד ממני אל ה'. לכן התפילה נקראת עבודה – "ולעבדו בכל לבבכם". יש בה השתעבדות גדולה ולא רק בקשת צרכים. ואמנם, עבודה יש כאן, אבל לא כאב או פספוס, כי אם אושר גדול שאין כאן אלא המלך בעצמו.