המייחלים לחסדו

ב׳ בסיון תשע״ט

כשאמרו לנו שעלינו חובת העשייה, לא התכוונו לכך שאנחנו ניצור את הכול מההתחלה. הקב"ה נותן לנו את הכוחות, ומעלה אותנו מדרגה לדרגה. המוקד העיקרי של הבחירה שלנו הוא, שנרצה לקבל מה' את כל מה שהוא רוצה לתת לנו. שנהיה מוכנים לקבל את חסדו, להשתמש בכל החסד שהוא יצר למעננו. (השתפכות הנפש)

וגם חיזק אותנו מאוד, שלא יפול האדם בדעתו כלל, כשרואה לפעמים שנעשה ליבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והייסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו. כי יקר מאוד בעיני השם יתברך כל דיבור ודיבור שזוכה האדם לדבר לפניו יתברך מתוך עוצם דוחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דיבור אחד, ואפילו רק "ריבונו של עולם" בלבד, גם זה יקר מאוד אצלו יתברך.

* * *

חז"ל אומרים, כי האדם נברא בעולם הזה, עולם העבודה והניסיון, כדי שיקרב את עצמו אל הטוב מבחירתו. לו היה נברא ישירות כדי לקבל שכר, אזי השכר שהיה מקבל היה חיצוני לו, וממילא גם היה מתבייש מלקבלו ושכרו לא היה מושלם. מי שאוכל לחם חינם מתבייש לקבל אותו; לכן מי שיקבל שכר בלי עבודה משלו אלא במתנת חינם, יתבייש גם כן. לכן נברא האדם עם בחירה חופשית, המאפשרת לו להחליט בעצמיותו להיות שייך אל אותו טוב, הקב"ה, וממילא כשייהנה מטובו לא ירגיש יותר בושה, שהרי הצדיק את שכרו. ברגע שהגדרנו את מצבו של האדם בעולם הזה, כעובד ולא כאוכל חינם, אומרים חז"ל: "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות דף לג ע"ב). יראת השמים שכלולים בה כל מעלות הטוב, חייבת לבוא מתוך בחירה. לא יתערבו לאף אדם בענייניו הרוחניים כדי לאפשר את חירותו הבחירית.

מצב זה בוודאי אמור להיטיב לאדם ולהעלות אותו מעבר למה שהיה אמור להיות לולא הבחירה. אמנם המציאות היא, כותב רבי נתן, שדווקא בגלל שהוטלה אחריות מלאה על האדם לדאוג לעצמו, נמנעים רוב העולם מתשובה. כשהמערכה נמצאת בגבולות הכוחות שלהם, הם ממילא מתייאשים מניסיונות העבר שהוכיחו את רמת היכולות שלהם, ומדמיונות העתיד של קשיים והפרעות שיעמדו בדרכם. לכאורה, יש כאן מקור אמיתי לייאוש. הרי הכול צריך להתחיל מבחירתי; ואם אני לא אאזור כוחות כנגד קשיים גדולים שיעמדו לנגדי, אף אחד לא יוכל לעזור לי. "אם אין אני לי- מי לי" (אבות א, יג). וכשאין "אני לי", נשארה שאלה מהדהדת ומייאשת: "מי לי?"

אמנם למעשה אין הדברים כן. חז"ל מלמדים אותנו שיש שאלה אמיתית על כל מי שחושב שמגיע לו שכר על מעשיו הטובים: "מי הקדימני ואשלם?" (איוב מא, ג), ואומרים חז"ל במדרש על פסוק זה: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים, ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל, יבא ויטול שכרו, ורוח הקדש צווחת: מי הקדימני ואשלם – מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי, מיהפריש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש בכורו ומעשרות וקרבנות עד שלא נתתי לו צאן". לו כל עבודתנו היתה תלויה רק בנו, דרישת השכר היתה מוצדקת לחלוטין. המציאות, אמנם, היא לא כך. בלי עזרת הקב"ה לא היינו יכולים לעשות דבר. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו להורגו, ואלמלא הקב"ה מסייעו אין יכול לו" (קידושין דף לא ע"ב)). האדם לא נברא לעולם בו הוא חי ופועל ברשות עצמו. הוא אף פעם לא חי במצב שהוא יכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו. גם כשאומרים לו שהוא חייב ליצור את התקדמותו, לא התכוונו לכך שהוא לבד יעשה את הכול. ההתקדמות הרוחנית שלו, עד כמה שהוא חושב שהיא תלויה ברצונו והחלטתו, היא לא פשוטה בכלל כפי מה שהוא מתכנן אותה. חז"ל מבטיחים לו ש"הבא ליטהר, אומרים לו: המתן" (יומא דף לח ע"ב), ושהוא מוכרח לעבור ירידות בדרך. ואם ברור לו כשמש שלא יהיו לו כישלונות מעתה ועד עולם, כותב רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, עליו לדעת שאותה מחשבה נובעת מכפירת כוחי ועוצם ידי (חלוקי הנחל עמוד התשובה).

גם בתפילות אנחנו רואים שאנחנו לא מתקדמים רק בכוחות עצמנו, גם בעבודה רוחנית. אנחנו מבקשים "שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לא לידי חטא ולא ידי עבירה ועוון" (ברכות השחר), "דבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" (ברכות קריאת שמע), "החזירנו בתשובה שלמה לפניך", "פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" (שמונה עשרה), ועוד בקשות רבות על כל התקדמות רוחנית שאנו רוצים. על תפילות מסוג כזה ניתן להקשות: הלא "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". אם הוא יקבל על ידי התפילה את כל המעלות שעליו להרוויח בעבודה ומאמצים, הוא חוזר לאכול לחם חינם, ומטרת ביאתו לעולם מיותרת! שהרי כל מהות העולם הזה היא עבודה עצמית שתצדיק את השכר. וגם מהמדרש שהובא לעיל, על הפסוק "מי הקדימני ואשלם", רואים שאחרי כל מאמצי האדם, הוא אף פעם לא זכאי לשכר באמת, בגלל שבלי עזרת הקב"ה לא היה יכול לעשות דבר.

אם כן, אנו חוזרים לשאול: מה מטרת עבודת האדם, אם ממילא הוא אף פעם לא עושה את הכול לבד? מהו המקום בו עזרת ה' מצטרפת לעבודת האדם ולא במקומה?

מבאר רבי נתן (הלכות פיקדון הלכה ג): "אך באמת, זה בעצמו עיקר הבחירה של האדם (שיתפלל לה' שיחזירהו בתשובה), כי אי אפשר לזכות בשלמות למאוס ברע ולבחור בטוב ולבוא למה שצריך האדם לבוא בזה העולם על ידי בחירתו, כי אם על ידי שירבה בתפילות ותחנונים ושיחות בינו לבין קונו הרבה מאוד מאוד לה' יתברך, שיזכהו לקרבו לעובדתו יתברך". הבחירה שלנו היא לא בהכרח שאנחנו נעשה הכול, מלמד רבי נתן. הבחירה שלנו היא לרצות בטוב, ולבקש מה' תמיד שיביא אותנו אל הטוב. זאת בעצם הבחירה – לבחור בכך שה' יקרב אותו."כי כל בחינת התעוררות שלנו, הוא רק כמדליק נר שאינו עושה כלום, רק לוקח נר ומדליק בו נרות אחרים לאלפים ורבבות כמו שירצה. ובאמת אם לא היה לו אלו הנרות או הדברים שמדליקין בודאי לא היה אפשר לו להדליק אבנים ועפר. וכן אם לא היה לו נר להדליק ממנו, או איזה דבר להוציא ממנו, בודאי גם כן לא היה אפשר לו להדליק. נמצא, שהכול מאיתו יתברך, האש והנר והשמן והפתילה, המדליק והנדלק, הכול מאיתו יתברך, ואף על פי כן אם לא יעשה האדם מעשה כל שהוא, ליקח הנר ולהדליק בו אחרים, בודאי לא יהיו נדלקים מעצמם. כי כך ברא ה' יתברך הבריאה שהכין הכול כאשר לכל בחכמתו, ואף על פי כן רוצה דווקא שאנחנו נעשה ונגמור על ידי התעוררותנו מלמטה" (הלכות קריאת שמע ה, יט).

גם כשאמרו לנו שעלינו חובת העשייה, לא התכוונו לכך שאנחנו ניצור את הכול מההתחלה. הקב"ה נותן לנו את הכוחות, ומעלה אותנו מדרגה לדרגה. המוקד העיקרי של הבחירה שלנו הוא, שנרצה לקבל מה' את כל מה שהוא רוצה לתת לנו. שנהיה מוכנים לקבל את חסדו, להשתמש בכל החסד שהוא יצר למעננו.

* * *

מתי מתרחש מצב של נפילה? כשנדמה לנו שאין דרך מוצא מהמקום שהגענו אליו. מאיפה אנחנו יודעים מאיפה אפשר לצאת מאיפה לא? על פי הכוחות שעומדים לרשותנו. אני מכיר את עצמי שאני רוצה כך וכך, מוכן להשקיע עד מידה מסוימת, ולא יכול לעמוד מול ניסיון פלוני. עכשיו שקרה מה שקרה, כל הסיכויים לצאת אבודים מבחינתי. אומר רבי נחמן: יכול להיות שאתה צודק בכל ההערכות שלך. אבל כשאמרנו ש"אין נפילה בעולם כלל", לא התכוונו לכך שאתה יכול להושיע את עצמך מכל מקום. גם כשמבחינתך הכול אבוד, ה' ירים אותך מהבור הכי עמוק. העבודה שלך להתקרב לה' לא מסתכמת בכוחות שעומדים לרשותך, אלא היא מתמקדת בבקשת רחמים מה', שהוא ייתן לך כוח כאשר שלך יגמר.

ממילא, גם "כשרואה לפעמים שנעשה ליבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והייסורים העוברים עליו… ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו" ואז גם מתפילה אתה מנוע, "לא יפול בדעתו כלל!". אין לך שום סיבה להרגיש תקוע. ה' לא דורש ממך כוחות. הוא דורש ממך את הפניה אליו. את הרצון להתקרב אליו, בבקשה שהוא יעזור לך. גם אם באת להתבודד ולא הצלחת לומר רק שלוש מילים, "גם זה יקר מאוד אצלו יתברך".

קני המידה שלנו לעבודת ה' צריכים להשתנות. הרצון להתקרב לא מתחיל מהכוחות שעומדים לרשותי. הרצון להתקרב מתחיל מכל מה שאני רוצה לקבל מה'.

"לא בגבורת הסוס יחפץ, ולא בשוקי האיש ירצה. רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו". גם המעשים שלנו מקבלים את תוכנם האמיתי כשהם באים מהבנה שגם הם מתנה מה', והם לא גבורה עצמית שלנו. המייחלים לה' ומצפים לחסדו, הם אלו שיפגשו את עומק רצון ה', כאשר יתקרבו בדרך המיוחדת בה ה' יוליך אותם, כרצונו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support