החורף כבר החל ועימו הסגריריות. בימים גשומים הראות מתעמעמת, הרקיע מחופה עננים, רוחות סוערות מגרשות את הבריות אל הבתים המוסקים. בימים של גשם אי אפשר לצאת מהבית, כך היא דרכו של עולם, יש ימים יפים ויש ימי גשם, אלו ואלו נוטלים חלק בדרכו של עולם. גם בחיים חולפות העונות ומתחלפות זו בזו. יש אביב של פריחה ויש חורף של נסיגה והצטמקות. פתאום דברים נעשים יגיעים. הכל נופל מהידיים ומה שנשאר – נמצא בזוג ידיים שמאליות. פרנסה קשה, הוצאות בלתי צפויות, דברים שהתנהלו עד אמש בנינוחות, נעשו היום בהולים ומטרידים. מה אירע כאן?

* * *

גם ברוחניות מתחלפות העונות. לעיתים ההצלחה מאירה פנים ורוח טובה מנשבת, ולפעמים כל המידות הרעות מקיצות והטוב שבפנים כביכול נרדם על משמרתו. אדם שואל את עצמו לאן אני? מה אירע לי?

אין אדם שלא טעם משני הטעמים, מההצלחה ומהכישלון. גם המוצלח שבמוצלחים מוכרח לטעום מדי פעם נסיגות, כישלונות, וכיוצא בהם. החורף עובר על כולם, לא רק האביב והקיץ. השאלה היא איך אתה עובר את זה. מי שמצליח הוא מי ששורד ועובר בשלום את הקושי, מי שלא – כנראה נתקע שם בשלולית של גשם. אין ספק שהאומנות החיונית ביותר בחיינו היא ללמוד איך לעבור בשלום את העולם הזה. הלימוד הזה דורש רבי גדול, מורה דרך.

איש תם

יעקב אבינו הוא האיש שהתמודד עם מזג האוויר הקשה ביותר, וגם יכול לו. בין פגעי מזג האוויר, אחד הקשים שבהם היא הרוח. רוח סערה היא היפוכה של רוח חיים דקדושה. רוח של קדושה היא רוח של יישוב הדעת, המצויה בתוך כלים של שלוות נפש. זוהי רוחו של יעקב אבינו איש תם יושב אוהלים. רוחו של הרשע סוערת תמיד.

כה גדולה היא הסערה עד שבשעתה מסוגלת היא לטרוף אף את רוחו של האיש הכשר. לפיכך מזהירה התורה "אל תתחר במרעים" ומפרשים חז"ל שגם צדיקים עלולים להיפגע חלילה מרוחו הסוערת של הרשע, בשעה שהשעה משחקת לו. צדיקים דייקא, לא צדיקים גמורים. יעקב אבינו הוא הצדיק שמצליח בתמימותו להתייצב גם כנגד רשע גדול כעשיו. להתמודד עם רוחו הסוערת ולהוביל אחריו את צאצאיו למקום מבטחים.

כל יהודי מתקוטט על כורחו עם רשעים. רצונך להתקרב לקדושה? להיות יהודי פשוט וטוב? כבר הקפצת עליך את רוגזה של הרשעות. בכל צעד לקראת הקדושה ניצחת את הצד הלא טוב, וכאשר הינך צועד לקראת יהדותך, מישהו מכריז כנגדך מלחמה. הנשק שלו זו הרוח, רוח סערה. הגלות היא רוח סערה, גלות הנפש אף היא רוח סערה. כדי לצאת ממזג האוויר הזה בשלום יש להכיר את הסוד – בתוך הסערה חבויה ספינת ההצלה. הנס הגדול שלנו מסתתר בתוך הגלות, בעין הסערה.

אמרנו שרוח הרשע גדולה בשעתה, אליבא דאמת רוחו של הצדיק גדולה יותר. זה לעומת זה עשה אלוקים, וכפי שיש רוח סערה דקליפה, כך גם יש רוח סערה מצד הקדושה. הצדיק הגדול במעלה דוגמת יעקב אבינו, חי אף הוא בסערה – סערה של קדושה. כה גדולה רוחו, ששום רשעות ורוע לא יוכלו לו. הגאולה תבוא על כנפי הרוח הזו. כל הישועות והניסים שאירעו לעם ישראל ולכל אחד מאיתנו, באו באמצעות הסערה הקדושה הזו.

להדליק נר

קרבים ובאים ימי החנוכה. אנו מציינים בהם את ניצחון הקדושה על הטומאה. רבים ביד מעטים. המעטים שמתייצבים לקראת היוונים, אמנם חלשים בגופם אך רוחם איתנה, גדולה. זוהי רוחו של יעקב אבינו, רוחה של האמונה. היכן מוצאים תעצומות שכאלו? בעין הסערה.

כאשר יעקב אבינו מתקרב להתנגשות עם עשיו אחיו המבקש להמיתו, הוא חוצה את משפחתו לשתי מחנות. מדוע? מפני שזהו כלל – לעולם לא יוכל הרע להשתלט על הכל. הוא יטרוף אולי חצי, אבל החצי השני יוותר לפליטה. בכל התגברות, אף הקשה והמרה ביותר, נותר בהכרח חצי בצד שלך. גם אם עשקו את רוחניותך ושדדו את שמחתך – בהכרח עדיין בידך חצי. אלא מאי? רובא דעלמא נועצים מבט הלום בהלה בחצי הנאבד, נשברים, מתמוטטים, ומוסרים בהכנעה אף את החצי הנותר לידי הסערה. בבחינת 'או הכל או כלום'. השורדים, דהיינו הצדיקים, יודעים את הסוד. גם אם חטפה הסערה את החצי, הם רואים את הנותר לפליטה. משם הם מצילים – בסופו של דבר – את הכל.

יעקב אבינו מפצל את העם לשתי מחנות ובכך מורה לנו איך לנהוג בזמן סערה: ראשית כל, הנמיכו קומה. אם רוח נושבת, היא פוגעת בתרנים הגבוהים. התכופפו, חפשו את השלווה והמנוחה למטה, בפשטות, הכי קרוב לאדמת האמונה. שם, מתחת לעשרה טפחים הדליקו נר חנוכה. מיצאו את פך השמן. שם תעשו חנוכה. שנית, חלקו כל מצב לשתיים: מה שאין, מסתמא אין. אבל הכרח יש כאן את מה שיש. ובכן, על זה אני מסתכל. מכאן אשאב את חיי. המחנה הנותר יזין אותי. פה אשב כי איוויתיה. לכל יהודי בכל מצב יש משהו טוב שניתן עדיין לעשות. גם לאחר נפילה גם בעיצומה של גלות. עשו זאת, עשו את מה שנשאר לכם עוד לעשות. זוהי גאולה.