לאחר המבול הגדול ששטף והציף את העולם, שלח נח מהתיבה את היונה פעמיים "לראות הקלו המים מעל פני האדמה… ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ".

עלה הזית אשר בפיה של היונה הוא זה שסימל את סוף המבול ותחילתו של עולם חדש. וכאז כן עתה, עלה הזית מלמד אותנו כיצד לשרוד ולעבור את המבול, ולבנות את העולם מחדש.

"הזית הזה הביא אורה לעולם בימי נח" (מדרש רבה, ויקרא לא, י), והזית הזה מביא לנו עד היום אורה, בכך שהוא מאיר את עינינו ומלמד אותנו, איך להחזיק מעמד במבול שכזה, מבול של בלבולים, תאוות וכפירות.

מהו 'עלה זית' זה? ומה המסר שלו עבורנו, במבול המודרני?

עלה הזית – דורשים חז"ל – מרמז על נרות המנורה ונרות החנוכה שאנו מדליקים בשמן זית(מדרש רבה). וכך כותב הזוהר הקדוש (זוהר חדש, נח): "והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקדוש ברוך הוא רוח הכהנים שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם!"

מהותה הפנימי של הדלקת הנרות בשמן זית זך – מגלה מוהרנ"ת – הוא: להדליק את הרצון הזך בקרבנו; להבעיר את נר הנשמה, נר הכיסופים והגעגועים, ולא לתת לו להכבות, יהיה מה שיהיה.

"כי הנשמה קרויה נר… ועיקר שורש הנשמה הוא בחינת רצון… ועל כן נקראת נר… כי תוקף הרצון הוא בחינת אור ונר שמאיר להאדם בכל מיני חושך וצלמוות" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מד).

בתוך החושך הגדול, להדליק את הרצון האמיתי ולהרים עיניים לשמים: 'אבא, אני בכל זאת רוצה!' לא לחינם באה היונה 'לעת ערב'. כי אכן רק זה מה שמלווה אותנו לעת ערב בחושך שבעקבתא דמשיחא.

זה מה שמלווה אותנו בתוך המבול הנורא, ובלעדיו "אבדה פליטת יהודה מן העולם" (כדברי הזוהר חדש). "כי עיקר קיומנו עתה הוא על ידי הארת הרצון" (ליקוטי הלכות, שם), ובימינו אלה "עיקר התיקון על ידי 'עלה זית' בחינת שמן נר חנוכה, בחינת שמן המנורה, שהוא בחינת הארת הרצון שמאיר בכל מיני חושך אפילו בחשכת מי המבול חס ושלום, כי הכל מתבטל על ידי הארת הרצון שמרומז בעלה זית שהביאה היונה לעת ערב שמרמז על עקבות משיחא" (שם).

"וזה עיקר קיום שלנו בתוקף הגלות הארוך המר הזה, שאין לנו [במה] להחיות את עצמנו, וכל מה שאנו רוצים לעשות, הן תורה ותפילה וכו' אין מניחים אותנו לעשות בשלימות –מגודל עוצם גלות הנפש והגוף שמתגבר על כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו. ועיקר חיותנו על ידי הרצון" (ליקוטי הלכות, חלה ד, ד).

עצה נפלאה זו, 'עלה זית' זה, מלווה אותנו תמיד. גם בשטפונות הגרועים ביותר של מבול המים הזידונים.

שכן "דבר זה יכול בודאי כל אדם לקיים, אפילו הפחות שבפחותים, ואי אפשר לקלקל ולסתור עצה הזאת בשום אופן, מי שירצה לקיימה. כי בשלמא כל הדברים והעצות שבעולם, יכול הבעל–דבר להתגבר לבלי להניח את האדם לעשותם, אבל רצון לבד, זה אי אפשר לסתור בשום אופן. כי 'יהיה איך שיהיה, אף על פי כן אני רוצה לשוב לה' יתברך ברצון חזק'…"(ליקוטי הלכות, ערב ג, ה).

הדבר היחיד שיכול לגרום לנו להפסיק לרצות ולהשתוקק ח"ו אל הטוב, היא הטעות הנפוצה, כאילו אין לרצון עצמו חשיבות אם אינו בא לידי ביצוע בעולם העשיה. על כך מתריע מוהרנ"ת וכותב: "הרצון של כל ישראל המאמינים בה' יתברך, בודאי חזק מאד מאד לשוב אליו יתברך, רק מחמת שאין יודעין מעלת הרצון שהרצון בעצמו טוב מאד, על כן כשרואין שכמה פעמים רצו ברצון חזק לה' יתברך ואף על פי כן עדיין לא זכו לעבודת ה' יתברך, וגם קצת פגמו יותר – על כן הם מתייאשים בעצמן ושוכחים לכסוף יותר, עד שנתעלם הרצון אצלם. ובאמת זה הפגם קשה יותר מן הכל!

"כי איך שהוא, על כל פנים אל ירפה את הרצון ולא יטוש ולא יעזוב את הרצון. אדרבא, ירגיל עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם יותר ויותר ברצון חזק יותר ויותר לה' יתברך. וזה הרצון בעצמו טוב מאד, ויכול לזכות על ידי זה לתשובה שלימה באמת, ולעלות לכל המעלות דקדושה!" (שם).