א.

כתב מרן המחבר בשולחן ערוך שהמסייד ביתו צריך להשאיר מקום בגודל אמה על אמה, שהוא, לשיטת הגר"ח נאה 48 ס"מ על 48 ס"מ, ולשיטת החזון אי"ש 59 ס"מ על 59 ס"מ, מול הפתח בלי לצבעו. וכתב המשנה ברורה שבמדינתו לא נהגו להשאיר שטח ריק כזה, וחיפש זכות למקילים כשהסיד מעורב עם חול, או כשהסיד אינו לבן מאוד, ועם זאת סובר המשנ"ב שיש להחמיר. ובפרי מגדים כתב  שצריך דווקא אמה על אמה במדויק, ולא צר וארוך, למשל חצי אמה על שתי אמות, וכן כתבו הפוסקים שלא יהיו אמה על אמה אלו מוסתרים ברהיטים קבועים. וכתב המשנה ברורה שכשמכסה הקירות עם שטיחים, ישאיר אמה בלי שטיחים ושם יהיה גם בלי סיד. והמנהג הוא שדי באמה על אמה אחת, בכניסה, לכל הבית ואין צורך לעשות זאת בכל חדר.

ב.

כתב השולחן ערוך שהקונה בית שמסויד כבר כולו, אין צריך לקלף הצבע כי אנו אומרים שהיה הבית שייך לגוי והוא סיידו, אולם, המשנ"ב כותב שכשיודע שהבית לא היה שייך לגוי וממילא סויד באיסור, מצווה להסיר אמה על אמה, וכמו כן גם באופן שאכן היה הבית של גוי והוא סיידו, הרי כשהיהודי צובע כעת שוב צריך להשאיר אמה על אמה בלי סיד חדש, והשוכר דירה אסור לו להזיק את הבעלים ולא יקלף סיד, אולם אם מסייד כעת מחדש ישאיר אמה בלי סיד חדש.

ג.

עוד כתב בשולחן ערוך שזכר לחורבן ישייר מקום מעט בשולחן בלי מאכלים, וכן אשה תשאיר תכשיט אחד שלא תלבשנו זכר לחורבן, ותמה הביה"ל מדוע אין נוהגים כיום מנהגים אלו ויש מבארים שכיון שכיום אין סדר במאכלים ובתכשיטים אין ניכר במה שיחסיר מהשולחן ואישה מתכשיטיה ולכן אין נוהגים מנהג זה.

ד.

כתב בשו"ע: זכר לחורבן ישים חתן על ראשו אפר במקום בו מונחים התפילין של ראש, וכתב הרמ"א שנוהגים לשבור כוס בחופה זכר לחורבן, וכתב המשנ"ב שלכן אף המנהג לשבור צלחת באירוסים, [מלבד הטעם המובא בליקוטי מוהר"ן].

ה.

כתב השו"ע דזכר לחורבן אסור לנגן בכלי שיר ובכל משמיעי קול, אלא שהרמ"א מיקל שהאיסור הוא דווקא למי שרגיל בהם תמיד כגון המלכים, או סתם אנשים במשתה יין, אבל בסתם לשמוע כלי זמר מותר, וכיום שהמנהג להקל לשמוע ניגונים בטייפ הוא מסתמא משום שסומכים על הרמ"א[1].

בעת שתיית יין אסור לשיר אפילו בפה, וכתב השולחן ערוך ששירות ותשבחות לה' מותר, והוסיף רמ"א שבשמחת חתן ושאר צורך מצוה מותר אפילו בעת שתיית יין, ואפילו בכלי זמר,

ו.

אסור לחתן ללכת עם כתר מכל סוג שהוא, אבל לכלה אסרו רק מכסף וזהב, ומשאר חומרים מותר, וכתב המשנ"ב להקל בכלה כשהבסיס עשוי ממשי גם אם הוא משובץ כסף וזהב.

הרואה את ירושלים

א.

מי שבא מחוץ לירושלים ורואה את ירושלים העתיקה, לאחר שלא ראה אותה 30 יום, מיד כשרואה אותה צריך לקרוע בצד שמאלו בבגדו מול הלב ביד ולא בסכין קרע באורך טפח. וגם היום נחשבת בחורבנה משום שעדיין שאנו בגלות.

וכן הרואה ערי יהודה בחורבנם חייב בקריעה, ובזמנינו אין נהוג לקרוע עליהם ועיקר הטעם מפני שאיננו יודעים איה מקומם של ערי יהודה.

ב.

וכן הרואה את מקום המקדש, אחר שלא ראה אותו 30 יום, מיד כשרואה אותו צריך לקרוע בצד שמאלו בבגדו מול הלב ביד ולא בסכין קרע באורך טפח. וכתב הב"ח שהרואה את כיפת הזהב נחשב כהמקדש,  וכל שכן אם רואה את קרקע העזרה, ובפסקי תשובות הביא מחלוקת הפוסקים אם אדם רואה רק את הכותל אם גם אז יש לקרוע או לא, ולדעת האגרות משה והקה"י אף על הכותל חייבים בקריעה.

ג.

ואף אם כבר קרע על ירושלים, הרי כשרואה את מקום המקדש מרחיק שלשה אצבעות ברוחב הבגד ושוב קורע טפח.

ד.

האופנים להקל ולפטור מקריעה: א. כתב בפסקי תשובות שמנהג ירושלים שבערב שבת או ערב יום טוב אחר חצות, וכן חול המועד ופורים אין צריך לקרוע, ואם ראה אז אף שרואה אחר כך שוב אין צריך לקרוע; ב. יש המקילים להקנות כל בגדיו לאחר, ועל ידי זה אין יכול לקרוע, שהבגד אינו שלו.

[1] ובשבה"ל כ' שנהגו להקל מחמת חולשת העצבים,