הלכה: בית המדרש שעל ציון רבינו הק'

אוהל שע"ג קבר של צדיק

כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' סג) שאין דין קדושת 'בית הכנסת' באוהל שעל גבי קבר של צדיק, דכיון שעל פי הלכה אסור לקרות ולשנות בבית הקברות, אם כן לא נעשה האוהל לשם בית כנסת ובית מדרש, רק לכבודו של צדיק לבקש בקשות פרטיות לכל יחיד ויחיד, ולכן גם אם מתקבצים שם לפעמים ציבור גדול אין דינה כבית הכנסת רק כרחובה של עיר. ובאמת שכן מובא בשיח שרפי קודש (ח"ה סי' רצ) שאנ"ש הקפידו על הבחורים שהתפללו תפילה קבועה כשחרית בציון רבינו זי"ע שהיה שוכן בבית הקברות, כי בציון היו מתפללים רק בקשות פרטיות.

האוהל שעל ציון רבינו הקדוש

אבל פשוט שלא נאמרו דברי המהר"ש ענגיל רק באוהל שהוקם על הקבר לנוחיות המתפללים, אבל בזמננו שהוקם על ציון רבינו זי"ע בית מדרש ממש עם ארון קודש ובימה ומתקיימים שם מניינים תמידין כסדרן וקורים בתורה בציבור, ולובשים שם טלית ותפילין – דינו כבית כנסת ממש.

וכך כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן נג) שנוהגים להתפלל תפלות הקבועות ולקרות בתורה בציון קבר רחל אמנו ע"ה ובמערת הרשב"י ע"ה ושאר תנאים ואמוראים, דעיקר האיסור הוא משום 'לועג לרש', אבל אלו הצדיקים אשר בצילם נחיה בגוים ואנו קובעים שם תפילותינו כדי שיעלו תפילותינו לפני כסא הכבוד שהוא מקום קדוש וטהור והתפילה מתקבלת שם יותר, כמבואר בפוסקים דמהאי טעמא נהגו להשתטח בערב ראש השנה על קברי הצדיקים, אין שום חשש איסור להתפלל ולקרות בתורה וללבוש שם טלית ותפלין, דהכל נעשה לכבוד המת וזכות הוא לו. וכן מובא בשדי חמד (שם).

דינו כבית הכנסת ממש

ראוי לדעת דהבית המדרש שעל הציון דינו כבית הכנסת של כרכים שנבנה מתחילה לכל באי עולם, ואין בזה ההיתר של רוב בתי המדרשות שבזמננו שנבנה על תנאי, או שנבנה מתחילה לשמש רק כשטיב"ל או כקלוי"ז, דאילו הבית המדרש שליד הציון הקדוש לא נבנה על תנאי להתיר בו אכילה ושתיה, שהרי נבנה על בית הקברות שיש בו איסור לנהוג קלות ראש ולאכול או לשתות בו (יו"ד שם). ומ"מ מי שמתפלל ולומד שם והוא צמא לשתות, יש להקל לשתות מים לצורך תורה ותפילה, ואין בזה גם משום זלזול בבית הקברות כיון שהוא לצורך תורה ותפילה לכבוד המת (עי' ביאו"ה סי' קנא ס"א ד"ה ואין אוכלין ושו"ת חת"ס יו"ד סי' שלה).

וכל זה מצד ההלכה מדיני בית הכנסת ובית הקברות, אכן ידוע בין אנ"ש עד כמה הקפידו מחרדת קדושת המקום שבציון רבינו זי"ע גם בעוד שלא נבנה שם בית מדרש, וכידוע ומפורסם מראבר"נ זי"ע דהרב מטשהרין ז"ל לא הרשה לעצמו אפילו לישב על כסא במקום הקודש, וראהו שפירס על הרצפה מטפחת וישב עליה זמן רב וכך אמר התיקון הכללי, על אף שהיה איש כבד והיה מאד קשה לו לשבת על הרצפה. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה ב.) 'כדרך שבא לראות כך בא ליראות'.