"הלחץ אשר מצרים לוחצים…"

אנדרלמוסיא…

כל בני הבית מסתובבים בלחץ… פחד וחרדה נשקפים מעיניהם של הילדים.

"אני חייב לדעת מי הכניס את זה לפה!", זועקת האם כבר בפעם המי יודע כמה.

"אני לא מאמין, אחרי כל הנקיונות של ערב פסח, איך זה יתכן?"…

נו, באמת, מי היה רוצה למצוא חתיכת לחם בגודל של תפוח מתחת לשולחן הסדר.

סביר גם להניח שזה לא יקרה.

אז מה הלחץ?…

* * *

לא מזמן סיפר לי אברך שהתייתם בילדותו; "היה זה כשהתארחתי בפסח אצל קרובי משפחה, כשהגישו את מאכלי הפסח, העזתי, כמנהגי בבית, לפורר את המצות לתוך התבשיל, משרק קירבתי את הכף לפי, שמעתי לפתע זעקות אימים, בדקות שאחרי זה התרחש שם בלגן של ממש, עוד לא הספקתי לקלוט בשל מי הסער הגדול, וכבר נעלמה הצלחת ממקומי, הסמקתי, מה קרה…"

"שרויה, מה אתה לא יודע ???"…

"היום אני כבר יודע" – סיים האברך – ש"שרויה" זה חומרה, ואולי חומרה גדולה, אבל אני יודע גם על "חומרה" נוספת שקוראים לה "המלבין פני חברו ברבים"…

מסופר כי על שולחנו של אחד מגדולי החסידות ישב פעם יהודי עני בר"ה, ולא היו עמו אלא 2 אגוזים לסעודתו, תוך כדי קילופם של האגוזים מתחת לשלחן, הצליח אחד הַ'חסידים' לגלות את האסון הנורא, "אוי גיוואלד – אגוז בגמטריה חטא", זעק המחמיר.

"אוי גיוואלד" – ענה הצדיק לעומתו – "חטא גם הוא בגימטריה חטא".

אנו, האמונים עלי משנתו של רבי נחמן, ומתחננים לפני השי"ת "וואו נעמט מען דעם פסח אליין [מהיכן לוקחים את הפסח בעצמו]", עלינו להתבונן איפה, כמה השקענו בנקיון החמץ שבלב. לא ייתכן שאחרי כל כך הרבה השתדלויות אחר נקיון החמץ, נמשיך לסבול מ"הלחץ אשר מצרים לוחצים" עד שנאבד חלילה את ההבחנה בין חומרה להלכה.

וכפי שהעיד רבינו הק' (חיי מוהר"ן תקמז): "זֶה אֲנִי יוֹדֵעַ מִכְּבָר שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁבִּשְׁבִיל חֻמְרָא אַחַת מְבַטְּלִין הַרְבֵּה מְאֹד מֵעֲבוֹדַת ה', כִּמְעַט הַכֹּל".

וכפי שהיטיב להגדיר זאת רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א, שמרוב חומרות שוכחים אנו שמשהו חמץ בפסח הוא מדרבנן ושמחת יו"ט היא מדאורייתא.

לא בכדי הזהיר רבינו הקדוש להתרחק כ"כ מחומרות יתירות העלולים להביא עלינו תוספת של חמץ בלב, אם לא די לנו במה שכבר יש…

אין דברינו מופנים כלפי עצם החומרות, זאת יוכל כ"א לברר אצל רב ומורה הוראה, מה נחשב למנהג אבותיו ומה הוסיף כל אחד מדעתו, מה היא חומרה ומה היא חומרה יתירה וכו'.

אך על כל מקרה, עלינו לבדוק היטב בכל הנהגה, כמה והאם מקרבת היא אותנו אל המטרה הרצויה, או חלילה להיפך, נבדוק בחורים ובסדקים איך היחס שלנו למצוות דאורייתא, למצוות שבין אדם לחברו וכו', היכן הוא השולחן-ערוך בתמימות ופשיטות שרבינו כ"כ הקפיד שלא נזוז ממנו זיז כלשהו, ולא רק בפסח, היכן הוא ה"חדי בפורקנא" – הרגשת החירות של 'שמחו בה' וגילו צדיקים'…

"ועכשיו", אחרי שזכינו לתקן בפורים את הנסיונות של "בכוסו", נותנים לנו הזדמנות של ערב פסח לתקן את ה"בכיסו ובכעסו", הבה ננצל את ההזדמנות לבדוק בחורי ובסדקי המידות, נבדוק את היחס שלנו לילדינו, שעיקר הפסח נסוב על ה"והגדת לבנך". כך נוכל לצאת משעבוד הנפש הבהמית לחירות הנשמה – להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו.

אין ספק כי דוקא ההיאחזות בדרך זו של זהירות ממשהו חמץ, בד בבד עם התמימות ופשיטות בהדרכתו של רבינו בענין זה (כמובא בשיהר"ן רל"ה), היא אשר תעמוד לנו לעורר רחמים רבים שנזכה אכן להינצל ממשהו חמץ בפסח, ובכל המובנים, שהרי אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו.

והעיקר שלא תהיה לנו עכשיו סיבה נוספת ללחץ…