אותו ה'חמץ' שהפלגנו בגנותו וחיפשנו אחריו בחורים וסדקים לבערו, הותר לבוא בקהל – איך קרה הדבר? להיכן נעלמו כל הסודות והדרושים שלמדנו אודות המהות הפנימית השלילית של החמץ?

התמיהה גדלה שבעתיים, כשאנחנו מגלים שבסיומם של ימי 'ספירת העומר', בחג השבועות, אמורים להקריב בבית המקדש את 'שתי הלחם', והחמץ יעלה על גבי המזבח.

וכאן הבן שואל: החמץ הוא טוב או רע? הוא ראוי לביעור או לקרבן?

* * *

ובכן, חמץ מסמל התמהמהות והמתנה. בצק שמתמהמה, שוהה – מחמיץ. אותה התמהמהות – לפעמים אסורה בתכלית, ולפעמים רצויה ואף מוכרחת.

כשנמצאים בגלות כמו מצרים, וצריכים לצאת משם – ההתמהמהות אסורה בתכלית ומסוכנת ביותר. כשהאדם נמצא במיצר רוחני, במקום של טומאה, והוא מתעורר לצאת משם, עליו לברוח בחיפזון ולבער כל 'פירור' של התמהמהות. כלומר, כל מחשבה שעולה בו: 'מי אומר שאצליח בדרכי החדשה? איך אמלט מתאוות אימתניות שכאלה? מי ערב לי שלא אפול?' – חייבת ביעור! כי היא מחמיצה את המוח, ויכולה לגרום לנו 'להחמיץ' את ההזדמנות היקרה לברוח.

שכן "צריך האדם שיחוס על נפשו, ותיכף כשבא עליו התעוררות לתשובה – תיכף ומיד ימהר להימלט על נפשו, ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת 'מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך, על כן, תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה ובאיזה אופן יברח מתאוותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו' – בוודאי יחזור וישוב לאיוולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. על כן, בתחילת התעוררות התשובה, צריך לברוח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל, יהיה איך שיהיה, יחוס על נפשו ויברח בחיפזון ממה שהוא צריך לברוח" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, יב).

התעוררת? ברח! אפילו חישובים של פרנסה אל תערוך בשלב גורלי זה. צא בעקבותיהם של אבותינו, שגם הם, בברחם ממצרים, לא חשבו על אוכל "ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". ואם נראה לך הדבר כהפקרות – נותן על כך מוהרנ"ת דוגמה מאלפת:

"כי בוודאי כשנופלים על האדם רוצחים וגזלנים או חיות רעות, והוא ממהר לברוח מהם, בוודאי אינו חושב אז 'מהיכן יתפרנס' וכיוצא… מכל שכן כשהאדם צריך לברוח מן השאול תחתיות ומתחתיו, ומייסורי עולם לחיי עולם – איך הוא צריך לברוח למהר ולהימלט על נפשו, ולא יביט לאחוריו כלל, כי אינו יכול להתמהמה, וגם צידה ופרנסה לא יעשה לו, ויבטח בה' וישען באלוקיו כי לא יעזבהו" (שם).

* * *

אך לאחר מכן, לאחר הבריחה החפוזה, מגיע השלב העיקרי והארוך: שלב ההמתנה, שלב 'ספירת העומר'… השלב שבו מתקדמים מדרגה לדרגה ועולים בשערי הקדושה. אז, לא רק שההמתנה איננה מזיקה, אלא היא גם הכרחית ומבורכת, כי רק על ידה ניתן להגיע לקבלת התורה.

שהרי בכדי לעלות מדרגה לדרגה ולהחזיק מעמד בעבודת ה' עד הגמר הטוב, חייבים סבלנות מופלגת ו"להמתין הרבה הרבה, שאפילו כשרואה שאין עבודתו בשלימות, ואפילו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אף על פי כן ימתין ויצפה לישועת השם… ואפילו אם נדמה לו שעדיין הוא רחוק לגמרי, ואפילו אם הוא באמת כך – אף על פי כן צריך להמתין ולצפות לישועתו ולהחיות את עצמו בתוך כך בכל מה שיוכל; פעם בתורה, פעם בתפילה, פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, פעם בשיחה עם חברו או רבו, פעם בעשיית איזה מצוה וגמילות חסד, פעם ברצון וכיסופין והשתוקקות שזה העיקר" (ליקוטי הלכות, פקדון ד, י).

להמתין ולהמתין, ולא לוותר על אף יום, גם אם הוא עדיין רחוק משלימות. 'לספור' כל יום ויום, ולהכריז בכל יום מחדש: "היום יום" – גם היום הזה, על שלל טרדותיו וענייניו, הוא יום, וגם בו אפשר להתקרב לה'!

* * *

זהו החילוק בין הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, לבין הגאולה האחרונה אשר עליה אנו מצפים. הראשונה הייתה בחיפזון, אך השנייה, מנבא עליה ישעיה הנביא "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". היא תבוא רק על ידי המתנה וסבלנות אינסופית.

וכך גם בגאולתו האישית של כל אחד מאתנו: הראשונה היא בחיפזון, מקבלים הארה ובורחים מהטומאה. אך השנייה והסופית – הגאולה שאין אחריה גלות – באה רק על ידי המתנה וסבלנות אינסופית, לקוות ולחזור ולקוות.

"ואף על פי שהמניעה מצדנו מחמת שאין אנו הגונים במעשינו כראוי, ואפילו אם הוא כמו שהוא, אף על פי כן, כל זמן שתולה עיניו למרום ושומר ומצפה וממתין לישועתו יתברך, על ידי זה בעצמו יחוס ויחמול עליו ה' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת ויתהפך הכל לטובה" (שם).