כהמשך למלחמת עמלק שהחלה בפרשיות 'שקלים' ו'זכור', והגיעה לשיאה בפורים, אנו קוראים את פרשת 'פרה' שמהווה חוליה נוספת בשרשרת ההכנות לקראת גילוי אור הגאולה המתגלה במלוא הדרה בחג הפסח.

האוייב הוא כידוע, עמלק, שהינו למעשה יצר הרע המצוי לבו של כל אחד מאתנו ומבקש להמיתנו מוות נצחי.

את התרופה העיקרית מול יצר הרע כבר גילה הקב"ה בעצמו: "בנַי! בראתי יצר הרע – ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרים בידו" (קידושין ל ע"א), עדות ברורה של מי שברא את היצר ומכיר היטב את תכונותיו…

* * *

על אף שהתורה אמורה להיות אמצעי חזק נגדו, מצא היצר דרך איך להתקיים, ויש שהוא משתמש בתורה עצמה ככלי להשתלטותו על האדם, עד כדי כך שלפעמים יכול האיש להסתייע בכתובים עצמם כדי להחזיק ברשעתו. על כך כבר אמרו חז"ל: "זכה נעשית לו סם חיים; לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב).

דוגמא לכך ניתן לראות בשתי הפכים אותם מציג היצר על ידי עיוותים בתורה עצמה:

יש אדם שחש עצמו בטוח ומי כמוהו מושלם בכל מידה נכונה. את ההרגשה הזאת הוא מלביש בדרך התורה: הוא הרי לא אומר שהוא מושלם במשהו חומרי, אלא בתורה! והגאווה הזאת טורדת לעברי פי פחת; הוא אינו שב בתשובה על פשעיו וגם עצם הגאווה מטמאת את כל הווייתו.

ויש גם להיפך: אדם שמסתכל על עצמו בבוז בעקבות העבירות שבידו – ואף הוא מגייס לעצמו את התורה, שאכן מקפידה על מי שעובר עבירה, אך כמובן שההרגשה הזאת הופכת בשבילו לסם ממית; הוא נופל וחוזר ונופל – וריחוקו מהתורה רק מתעצם.

* * *

כדי שהתורה אכן תרפא באמת את חוליי הנפש, חייב האדם להתרחק מכל הנטיות הטבעיות שלו שמעוורת את עיניו והופכת בשבילו את לימוד התורה למקור של טעויות קריטיות; הוא חייב 'להמית' את רצונותיו העצמיים, לא לרצות שהתורה תהיה אצלו קרדום למילוי נטיות לבו, אלא להיות מוכן שהתורה תתנגד לכל מה שהוא אוהב ונוטה אליו.

רק כך ניתן להיטהר על ידי התורה מן הטומאות ולהתרפא מן המחלות הרוחניות.

זהו עמל מיוחד אותו צריך להשקיע בעת לימוד התורה: לבחון אלף פעמים, 'האם אכן אני לומד את מה שהתורה מלמדת אותי, או שכך וכך אני רוצה לראות בה'… לשוב ולהתעמק בכתוב, ולדקדק היטב, 'האם אני מתעלם מחלקים מסויימים או מביטויים / הגדרות / משמעויות מסוימות מפני שכך נוח לי, או שכך אכן מורה לי התורה; האם אכן כוונת דברי התורה היא כפי שהבנתי, או שאני מעוות ומעקם פה ושם את הדברים, מפני שכך לבי נוטה'.

כאשר עמלים על התורה באופן כזה, ומתפללים הרבה 'למי שהחכמה שלו' שאכן לא נטעה – אזי זוכים והתורה מיישרת דרך ומפלסת נתיב בטוח ואמיתי לעלייה מעלה מעלה.

* * *

פרשת פרה אדומה מתחילה בפסוק "זאת חוקת התורה", והיא רומזת ללימוד התורה שבו תלויה כל טהרת האדם.

בהלכות שריפת הפרה אנו למדים שהיא 'מטמאת טהורים ומטהרת טמאים' – שני ההפכים הללו רומזים לכך שהיא מצילה בין השאר מן הטעויות שלעיל:

התורה 'מטמאת טהורים' כאשר היא מלמדת למי שמתגאה – שהוא עדיין רחוק מלהיות שלם. מאידך היא 'מטהרת טמאים' למי שרואה עצמו קטן ושפל – שיזכור בחלקי הטוב הקיימים בו.

אבל טהרה זו מותנית כאמור ב'המתת' הרצונות העצמיים, וכפי שחז"ל דורשים (בברכות סג ע"ב) על האמור בהמשך הפרשה: " 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".

סגולת 'פרה אדומה תמימה' היא, לזכות לתמימות אמיתית בעת לימוד התורה, לעמול בה ללא נגיעות עצמיות, ולהמית את כל הרצונות המוטעים שנובעים מ'טומאת מת' מעמלק, מהיצר הממית.

בעת קריאת פרשה זו, יש להשתוקק לטהרת לב בעת לימוד התורה, ולהתחלה מחודשת בעמל תורה אמיתי ובלתי משוחד, שאמור לרפאות מכל חולי ומחלה רוחנית.

(עפ"י נחת השולחן, תרפה)