המתחזקים ישימו את הכתר לראש המשיח

"איך ידעינן בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין? על ידי המצוות שאנו עושים יכולין אנחנו לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין. ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חז"ל: 'שכר מצוה – מצוה', כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה.
"וזהו החילוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים… כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה", נוסף עליהם משה שהתנבא ב'זה הדבר'. כי בחינת 'כה' הוא אספקלריא שאינה מאירה, ו'זה הדבר' הוא בחינת אספקלריא המאירה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ה)

משה רבנו לא רצה שום שכר. הוא לא עבד את ה' על מנת לקבל פרס, אפילו לא פרסים רוחניים, כהשגות נשגבות וכיו"ב. אלא "בכל ביתי נאמן הוא", הוא עבד נאמן, שאינו מחפש אלא לעשות רצון אדונו. ולכך, זכה גם לראות נבואה 'באספקלריא מאירה'.

את האור הזה הוא רוצה להאיר גם לנו, שגם אנו נהיה מוכנים לעבוד את ה' יתברך שלא על מנת לקבל פרס. וגם כשנדמה לנו שכבר לא נזכה בשום פרס רוחני או גשמי, נמשיך להיות עבדים נאמנים לאדוננו.

"כי לפעמים נדמה להאדם, שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא, לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך. אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא. ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם גם כן ח"ו – יהיה איך שיהיה, הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצוה או תורה ותפילה וכיוצא, וה' הטוב בעיניו יעשה… עד אשר יזכה ברבות הימים לילך בדרכי ה' כסדר" (שיחות הר"ן, מח).

* * *

בדורות האחרונים מתגברת ההסתרה בצורה מבהילה שכזאת, עד שרוב בני האדם מרגישים שהם עובדים ואף חיים לשוא. אין צורך בהם ולא בעבודתם, והתאמצותם בעבודת ה' או רפיונם ממנה, לא תוסיף ולא תגרע.

הרגשה זו גוררת אחריה 'גזר דין'; היא גורמת התגברות מידת הדין אצל בני אדם – כעסים ועצבויות, רפיון ידיים ואדישות – וממילא היא גורמת גם 'גזר דין' למעלה רחמנא ליצלן.

במצב כזה אין מי שיוכל להושיע ולבטל את הגזר דין למטה ולמעלה, אלא אותו משה רבינו, אשר אין אצלו שום נגיעה של רצון לקבל פרס. גם כאשר השיג מה שהשיג, לא התענג על השגותיו, אלא נשאר עבד נאמן לקונו, וגם כאשר שמע מפי תלמידו יהושע על אלדד ומידד שמתנבאים במחנה, אמר: "מי יתן את כל עם ה' נביאים".

רק הוא יכול להאיר גם בנו הנמוכים את האור הנפלא הזה, שנהיה מוכנים לעבוד את ה' גם כשנדמה לנו שלא נגיע לשום מקום ולא נקבל לעולם שום פרס.

כך הוא ממתיק ומבטל מאיתנו את כל הדינים והגזירות הרעות, וגורם לנו לעבוד את ה' בשמחה גם בלי 'עולם הבא'.

* * *

זה מה שיביא את הגאולה – אותם יהודים שהיו מוכנים לעבוד את ה', גם כשהרגישו בנפשם שעבודתם היא לחינם חס ושלום, הם אלה שישימו את הכתר על ראשו של משיח!

כמו שגילה רבינו במשלו הידוע על המלך שנסע יחד עם שריו לצוד חיות ביער, שכאשר ירדו מטרות-עוז נמלטו כל השרים לנפשם, והמלך לא מצא מחסה אלא בביתו של איכר פשוט אשר הציע לו אירוח כפרי מגושם, ובסופו של דבר אותו איכר הוא זה שהתכבד להניח את הכתר על ראש המלך.

ללמדנו, שדווקא אלו שנשארים תמיד 'איכרים פשוטים' ועובדים את ה' בפשיטות גם כשמשיגים וגם כשלא – הם אלו שישימו את הכתר על ראשו של משיח!