האם אנו מכירים את יכולותינו?

העליבות זעקה מכל פינה, השטיחים המהוהים והמרוטים שנפרשו שם לא הוסיפו 'כבוד והדר' בלשון המעטה, גם המנורות הדהויות שנתלו שם והפיצו אור חיוור לא תרמו רבות לחגיגיות המעמד, הדלות והנחשלות ניבטו מכל עבר.

והנה הגיע הרגע המיוחל, מושל המחוז מלווה בפמליית כבוד הגיע, כל בני העיירה התייצבו לקבל את פני האדון רם המעלה שהגיע לבקר אצלם, מאורע היסטורי הוא זה עבורם לכל הדעות, מי פילל שאורח שכזה יבקר בפינה נידחת ושכוחה זו. כבר כמה שבועות שפרנסי העיירה שוקדים על 'קבלת הפנים', הם גייסו את כל ה'קישוטים' האפשריים כדי לפאר בהם את 'שער הכבוד' – אך גם לאחר כל המאמצים הגיעו להישגים דלים ממש.

בפמלייתו של המושל הביעו תרעומת לא קלה, הם ראו במעמד שכזה בזיון מחפיר לאישיות הנעלה. המארחים המאוכזבים מיהרו כמובן להתגונן, 'וכי מה היה בידינו לעשות?! האמינו לנו, עשינו כמיטב יכולתנו'. אך מלוויו של האדון לא קיבלו את ההצטדקות, 'נכון, בידכם לא היתה האפשרות, אבל יכולתם לפנות אל משרדו של המושל לבקש עזרה, כאשר קבלתם את הידיעה כי הוא מגיע לביקור הייתם צריכים לחזור ולדרוש סיוע לקיים זאת בכבוד הראוי. במשרדו של מושל המחוז היו בוודאי נותנים לכם את האמצעים לכך'.

* * *

'ניסינו כמיטב יכלתנו', זוהי ההרגשה שלנו לעתים קרובות כאשר אנחנו רואים את ההישגים הדלים שלנו ואת התוצאות הלא כל כך מרנינות בקיום התורה והמצוות. 'מה עוד יכולנו לעשות?'…

פעמים כה רבות עומד האדם מול הסידור, מול הגמרא, מול כל ספר קדוש, הוא מנסה להתרכז, רוצה להתחבר אל המילים הקדושות, אך המוח מרחף, מפליג למחוזות אחרים, רחוקים מאד. הוא כה היה רוצה להיות חלק מהכתוב, אך הוא לא מצליח. נדמה לו שהוא כבר מיצה את מירב היכולות שלו – והמציאות המרה טופחת על פניו.

אך לאמתו של דבר אנחנו כלל לא מכירים בכוחותינו. מצד עצמנו אנחנו אכן חסרים את האמצעים, אך שכחנו שיש לנו עסק עם מצוות אלוקיות ש'בעל הכוחות כולם' מחובר אליהן – 'מצווה' מלשון 'צוותא', וכפי שרבינו הקדוש אומר (בליקוטי מוהר"ן ח"א ה, ב): "הקדוש ברוך הוא אחדות פשוט עם המצוות'.

כשהקב"ה ציווה אותנו לקיים את מצוותיו, הוא גם גנז בתוכן כח עליון שיכול להעניק לאדם כוחות חדשים שלא היו קיימים אצלו עד כה. המצוה עצמה הינה מקור כוח למי שמבקש לקיים אותה, שיוכל לקיימה.

יותר מכך כותב רבי נתן, לולא אותו כח עליון שמגיע עם כל מצווה, לא היתה אפשרות כלל לקיים שום מצווה. שכן נגד הזכות הגדולה שבקיום המצווה עומדים אלפי מקטרגים שמבקשים לבטל את האדם בכל דרך מלקיים אותה. אך כאשר האדם משתוקק בכל זאת לקיים את המצווה – מתעורר בשמיים השורש של אותה מצווה שמכניס הארה קדושה בלב האדם כדי שיוכל לקיים אותה.

זה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י יומא לט ע"א): "והתקדשתם מעט – והייתם קדושים הרבה; הבא ליטהר מסייעין אותו".

* * *

על הנס המופלא שאירע לישראל בנחל ארנון – כאשר הר שלם מצד ארץ ישראל נעקר והתחבר להר שממולו בו התחבאו האמוריים וקטל אותם – כותב רש"י: "כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר של מואב".

מה עורר את ההר לעקור את עצמו? אומר רבי נתן: אותם כיסופים שהתעוררו בלבבות בני ישראל אל האמונה השלימה אשר לה זוכים בארץ ישראל, הפעילה את שורש קדושת ארץ ישראל בשמיים שבא לנגדם ועשה עמם פלאות למעלה מדרך הטבע, בכדי שיוכלו לזכות לכך.

עלינו ללמוד מכך, שאסור לנו למדוד את כוחותינו לפי הנראה לעניות דעתנו, לעולם אין לחשוב שאנחנו יכולים להעריך את יכולותינו. המצוות האלוקיות הן מקור כוח עליון, למעלה מדרך הטבע.

לפני כל מצוה, לפני כל דבר טוב, עלינו רק לעמוד ולהשתוקק, לכסוף ולהתגעגע, בלי חשבונות של יכול או לא יכול שמצמצמים את שדה ראייתנו עד היכן אנו יכולים להגיע.

עלינו לעמוד ולהאמין שבשורשה של המצווה שאנו עומדים לעשות טמון הכח האלוקי הזה שיכול להשפיע עלינו כוחות חדשים לגמרי.

(עפ"י ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, יח)