אמר: עיקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פְּרָאסְטֶיק [פשיטות], שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות, ועל ידי זה דייקא הגיע למה שהגיע. ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה(דהיינו חידוש כזה), הייתי מזדרז כל כך בעבודתי עד שמה שהייתי עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה הייתי עושה ביום אחד. והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה בבחינת פְּרָאסְטֶיק באמת, ואמר איי איי פְּרָאסְטֶיק. גם אמר שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על ידי ענין פְּרָאסְטֶיק, שעסקו בעבודתם בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו', ועל ידי זה הגיעו למה שהגיעו, אשרי להם.

ראינו עד היום בעז"ה מעט על ההכרחיות של ההתבודדות לעבודת ה' ועל מהות עניינה: בקשת עזרה מה' בצורה שמעמידה את האדם כבודד מכל דבר, ומתוך כך בטל לה' מעצם הכרת מציאותו ומצבו. בדברים של היום ניתן לראות את הכיוון הנפשי שבהתבודדות, בתחום של העבודה מצד האדם.

מכיוון שהדברים ארוכים מעט, נתמקד הפעם בנושא של הפשטות מול החוכמה, ובפעם הבאה ננסה בעז"ה לראות את הקשר לתפילה האישית והמשמעות המעשית של הדברים.

" עיקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פְּרָאסְטֶיק [פשיטות], שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות". נשים לב כאן לשתי נקודות חשובות בדברים: האחת: "עיקר מה שהגיע למדרגתו, הוא רק על ידי עניין פראסטיק [פשיטות]"; והשניה: "על ידי עניין פראסטיק, שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו". בנקודה הראשונה אנו רואים שעיקר מה שהביא את רבי נחמן מברסלב להיות רבי נחמן מברסלב, היה עניין הפשיטות. כפי שכתוב אחרי כן, לא רק הוא בלבד העיד כן אלא גם צדיקים גדולים אחרים הסכימו על כך והודו שגם אצלם היה כך. ובנקודה השניה אנו רואים את המשמעות המעשית של דרך הפשיטות – "שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו", התפילה האישית אל ה', ולא בצורה מועטת אלא בריבוי שלה, "שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה". מדוע התפילה היא הביטוי המעשי של הפשיטות? למה היא לא יכולה לבוא גם מתוך חכמה והשגה, כאשר האדם מתפלל לעזרת ה' כדי להיות חכם? כדי להבין מעט מנושא נכבד זה שהוא אחד מהנושאים העיקריים המופיע פעמים רבות בדברי רבי נחמן מברסלב, ננסה לראות מעט מנושא הפשיטות והתמימות, ואת ההוראה המעשית שלו – התפילה האישית לה' כדרך התקדמות בעבודת ה'.

* * *

"כבר מבואר כמה פעמים שאין צריכין שום חוכמות בעבודת הבורא יתברך, רק תמימות ופשיטות ואמונה. ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא, הוא בוודאי גבוה מן הכל, והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות" (שיחות הר"ן, קא). לשון המופיעה כבר בראשונים על הקב"ה היא שהוא "פשוט בתכלית הפשיטות" ואינו מורכב כלל. אין כאן המקום לנסות ולהבין את הדברים לעומקם, אבל ניתן לציין את דברי הרמב"ם, איתו גם סוברים המקובלים, שדרכם נוכל להתייחס לנושא זה. אדם, אומר הרמב"ם, משיג ידיעה כל שהיא. הידיעה הזאת הייתה קיימת גם בלעדיו. כאשר הוא השיג אותה, הוא השיג אותה באופן מורכב: קודם כל קיים המשיג, האדם, ואחר כך המושג. הידיעה עדיין נשארת כדבר שנוסף אליו, וממילא היא דבר מורכב, דבר שנמצא על סמך מציאות אחרת. אבל הקב"ה "הוא ודעתו אחד", שהרי אין עוד מלבדו, וממילא אין שום קשר בין ידיעת הקב"ה לידיעה של בשר ודם המשיג באופן מורכב. דבר זה לא ניתן להשגה אנושית של ממש, כלשונו: "ודבר זה אין כוח בפה לאומרו, ולא באוזן לשומעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו".

גם מבלי להבין את הדברים, נמצאנו למדים שהקב"ה הינו פשוט בתכלית הפשיטות, וגם באופן בו הוא מתגלה אלינו הוא אינו מתגלה בצורה מורכבת – מציאות אחת שבנויה על מציאות אחרת, אלא בפשטות ואחדות גמורה.

קיימת מחשבה לפיה צריך איזו שהיא מערכת של חכמה והשגה בעבודת ה'. לפי מחשבה זו, ניתן להגיע למקום גבוה יותר ועמוק יותר עם כיוון של עבודת ה' שבנוי לפי חוכמה והשגה מסוימת. המידה של הפשיטות נכונה ביחס לקיום המעשי של המצוות, אבל צריך להשתמש בכלים אחרים כדי להגיע גבוה יותר ועמוק יותר, כדי להגיע למערכת של הגדרות שמתוכם ניתן לעמוד על עומק הדברים, מתוך כיוון ההסתכלות של החכמה. למעשה זאת דרך מורכבת. ניתן דוגמה להמחשת הדברים המוזכרת בדברי רבי נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב תורה מד): אחד הגיע להכרה שבכל הנושאים ההלכתיים הוא צריך להחמיר מהיום, כדי להשיג באופן מושלם את קיום ההלכה. למרות שהחומרות הן חלק מהדין של "קדש עצמך במותר לך" כפי שכותב הרמח"ל (מסילת ישרים, יג). מי שמחליט שבכל נושא אפשרי הוא מחמיר מהיום וחושש לכל בעיה אפשרית שיכולה להיות קיימת – הוא כבר מתחיל בנושא אחר, שנקרא חוכמה. הוא משיג שרק מתוך השגה שלמה של קיום המצווה כפי דעתו – דקדוק בכל פרטי הדין, בלי שום נדנוד קל של בעיה אפשרית, רק אז הוא יגיע לרצון ה' באמת. מכיוון שהשגה מושלמת מבחינתו היא רק עם קיום כל החומרות האפשריות והסרת כל החששות האפשריים, הוא מחליט להכניס את עבודת ה' לתוך אותה מערכת חשיבה: שלמות מקסימלית בלי שום הקלה, שהלא האמת חדה כחוט השערה.

מה רואים מדוגמה זאת? שאדם השיג השגה מסוימת, ואת עבודת ה' הוא הכניס לאותה מערכת חשיבה. אבל יש כאן טעות גדולה: הוא חשב על הדבר השלם והחכם ביותר מבחינתו כדבר מוסכם, ובשלב הבא הכניס את עבודת ה' לתוך מסגרת זו, שהרי עבודת ה' צריכה להיות מושלמת. אבל הוא לא בדק לפני כן האם ההשגה שלו אכן אמיתית או שזאת סתם תחושה אישית שלו, שאותה הוא כופה מהיום על כל עבודת ה'. למעשה, כולנו יכולים לטעות בטעויות דומות לכך, כשאנחנו נמנעים מלעשות מעשים שנראים מוזרים ומביכים בעבודת ה', בטענה שהם לא 'חכמים'. למחוא כפים בשמחת תורה נראה מאוד פרימיטיבי עבור אדם שעסוק כל היום בהשגות עמוקות ואמיתיות. מה עשית בזה, איזה רעיון עמוק ביטאת בזה? השאלות מנקרות אותו. תסביר לי בצורה עמוקה איך מחיאת כף ימין בכף שמאל משפיעה על כל התודעה שלי, ולמה זה באמת הדבר שמגלה שמחה אמיתית ולא דבר אחר, ואז אמחה כפים. אבל סתם כך, בלי שום השגה מיוחדת מעבר לביטוי הפשוט של השמחה? וזו, אומר רבי נחמן מברסלב, השטות הגדולה ביותר. אם המעשה שצריך להיעשות לא 'חכם' בעיניך, הבעיה היא בחוכמה שלך. ההשגה שלך היא למעשה המוגבלות שלך, ולכן אינך יכול לקיים את אותם מעשים שנראים פשוטים מדי בעיניך. "צריך לסלק כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות בלי שום חוכמות, לא מבעיא [לא צריך לומר מפאת הפשיטות של הדבר] חכמות של שטות של סתם בני אדם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה ה). זהו החלק הראשון בטעות של החוכמה, החוכמות שבאות משום מקום מלבד מחשבות דמיוניות שצצו לאדם.

אמנם, קיים חלק נוסף של חוכמה אותו לכאורה אי אפשר לבטל, מאחר ובו אנחנו עוסקים כל הזמן בלימוד התורה: השגת האופן האמיתי כיצד לעבוד את ה'. אם האדם השיג השגה אמיתית שאינה סתם תחושה אישית שנובעת מתוך כבוד או כל פניה אחרת, מדוע שלא יפעל לפיה? בשביל מה הוא משיג אם לא לפעול לפי הידיעות האמיתיות הללו? כאן בא החלק השני בדברי רבי נחמן: "כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרובין מחוכמתו ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועל כן צריך לסלק כל החכמות… אפילו חכמות גמורות, אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך את כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות, וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה'" (שם). כאן כבר נשאלת השאלה מדוע לא להמשיך את החוכמה בה הוא עוסק במשך שאר הזמן ("כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך את כל החכמות") גם לתוך עבודת ה', ולקיים את הדברים כפי שהם מושגים ומתחייבים על פי תפיסתו?

כמובן, שזהו נושא נרחב מאוד שאין כאן התיימרות להציג אפילו רק את חלקו, אנחנו רק נראה כיוון אחד שלו ביחס לנושא בו אנו עוסקים כאן. ראינו את דברי רבי נחמן ש"אין צריכין שום חכמות בעבודת הבורא יתברך" – לכאורה אנחנו רואים את התועלת שבחוכמה, אבל למעשה היא לא מביאה אותנו לשם. לא צריכים אותה, הוא אומר לנו כבר בשלב הראשון. "ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא, הוא בודאי גבוה מן הכל והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות". החוכמה, היא הצמצום של הגובה. החוכמה היא דבר מורכב. על סמך מה ההכרה שלה בנויה? על בן אדם. לתוך המציאות בה הוא חי, נכנסים הגדרות ועומקים שונים שמתחברים לתוך התודעה שלו. כל מה שלא מושג מבחינתו יכול להיות אמיתי, אבל הוא לא יהיה חכמה, כי חכמה היא מה שמצטרף לאדם. במצב שכזה, יוצא שאדם מכניס, אמנם בצורה חכמה, אבל גם מצומצמת לגובה אדם, את כל עבודת ה'. המצוות יישארו בתוך המערכת שלו, כמה אמיתית שהיא תהיה. בסופו של דבר, היא מוגבלת לעצמה, מוגבלת לאדם.

בפשיטות ובתמימות, הקיום נובע מתוך רצון ה' בצורה הפשוטה ביותר. גם בלי להבין את החיבור שבין החכמה לתמימות ("אשכילה בדרך תמים" [תהלים קא]), בשעת קיום מצווה או כל דבר שיש בו רצון ה', האדם מתכוון לרצון ה' הפונה אל האדם. לא דבר שמתחייב מתוך ההשגה שלו, דבר שבנוי על גבי שכל אנושי-גבולי, אלא רצון ה' – הדבר הגבוה מן הכל, בלי גבול בכלל. לא צריך את החכמה, כי היא לא מה שמעלה את האדם גבוה יותר. היא יכולה אף לקבע את האדם בתוך המקום שלו, ולהעמיק את האחיזה שלו בתוך התפיסה שלו. ולהתחפר בה. הפשיטות, התמימות והאמונה יכולות לתת לו את הכנפיים לצאת למערכת שלא משועבדת אליו, אלא פתוחה לעצמה ויכולה להרים אותו לאן שהיא באמת נמצאת, ולהביא אותו אל ה'.

המשך הדברים ביחס לדרך ההתבודדות – במאמר הבא אם ירצה ה'.