עומדים אנו בימי הספירה, ימים אשר בהם התקדשו בני ישראל קדושה אחר קדושה, וזיככו את מידותיהם עד אשר העיד עליהם הכתוב "ויחן שם ישראל כנגד ההר" (שמות יט ב), ודרשו חז"ל(פסיקתא שמות יט ב) "שוין כולם בלב אחד". כל ששים ריבוא בני ישראל הזדככו כל כך, עד שלא נמצא באף אחד מהם שום שמץ קפידה על חברו, עד שזכו על ידי זה לקבלת התורה, כמו שאמרו חז"ל (דרך ארץ רבה פרק שלום ה"ה) "אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי".

בימים אלו שומה עלינו להוסיף ולהרבות בתיקון המידות, שכן האדם דומה לשדה הצריך עיבוד תמידי – חרישה, זריעה, ניקוי ושמירה. איש אשר אינו עומד על משמר מידותיו לא יצלח במלאכתו – מלאכת שמים – כלל, ועליו אמר שלמה (משלי כד, ל-לא) "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה".

ואף תלמידי רבי עקיבא, ענקי הרוח, אשר מעלתם נשגבה מהשגתנו, נענשו בימים אלו על אשר פגמו בדקה מן הדקה בכבוד חבריהם, ללמדנו את דרכה של תורה.

נעשה אדם

בימים אלו עוסקים אנו לעלות לדרגת אדם (כמבואר בליקוטי הלכות הל' בציעת הפת ו, לד), שהיא תנאי המוכרח לקבלת התורה, שמקבלה יקרא בשם 'אדם' כמאמר הפסוק "זאת התורה – אדם", שלא יוכל אדם לקבל את התורה הק' ולהדבק בקדושתה ובקדושת נותנה אלא על ידי שתושלם אצלו בחינת אדם.

ועיקר גדר האדם הוא בהיותו בעל מדות טובות ומשפיע טוב לזולתו, וכמאמר רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב ב, ד) "שזה גדר האדם, שדרכו לגמול חסד, מה שאין כן החי. וזה שנאמר 'נעשה אדם', וכתיב 'ושם האיש אשר עשיתי עמו היום' וכו', 'מה התם צדקה אף כאן צדקה' (הקדמת הזהר דף יג:), שעל ידי צדקה נקרא אדם".

שהרי 'אדם' הוא מלשון "אדמֶה לעליון", שצריך לדמות את עצמו לקונו ית', וכמאמר חז"ל על הפסוק "ללכת בכל דרכיו": "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא צדיק אף אתה צדיק, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים", ואם לא יושלם במידותיו הרי אינו בכלל אדם, וכמאמר העולם – "הוא לא בן אדם…"

וכלשון קדשו של רבנו הרמ"ק (תומר דבורה א) "האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאלו ידומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה, דמות תבנית אבריו, ובפעולות לא יתדמה לקונו".

שפלות

ראשונה לכל המידות היא מדת הענווה. וכל כך נחשבה הענווה, עד כי על האדם אשר אינו טורח בלבו לזכך נפשו במידה זו נאמר "תועבת ה' כל גבה לב".

גאוה זו אשר נכנסה בלבו של אדם בשעה שאמר לו הנחש: "והייתם כאלהים" (עיי' מחשבות חרוץ דף ב.-ז.), מפעפעת בו כארס של עכנאי, מרפה ידו מעבודת ה' ומפילתו לגרועים שבעוונות עד אשר השי"ת קורא עליו את הקשה שבקריאות "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה.).

אך זאת עלינו לדעת, כי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ולא נאמרו דברי חז"ל בחומרי ועונשי הגאווה אלא ברודף ונלחם להשיגה וכל שאיפת חייו ומחשבתו היא על עבודה זרה ומאוסה זו, אך אלו אשר כל שאיפתם אינה אלא לעשות רצון קונם לבד, והם מכירים את הגאווה הטמונה בהם ויודעים אשר היא תועבת ה', אלא שמידה מגונה זו רודפת אחריהם בכל פינות אשר הם פונים, עליהם אמרו חז"ל (ע"ז ג.) כי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ואף יזכו שתתגלה אצלם הענווה האמתית הטמונה בהם כנ"ל.

 ואף לקבלת התורה לא זכו ישראל אלא על ידי השיפלות אשר המשיך עליהם משה רבינו ע"ה כמבואר בדברי רבינו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' עב) כי דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר, וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל בכל איבר ואיבר.

ושפלות זו שוכנת עדיין בתוכנו, וחקוקה היא ברמ"ח אברינו, אבל היא מוסתרת, אסורה בכבלי היצר והמכשלה אשר תחת ידנו מעלימה אותה בלבנו עד אשר "אותו השפלות של משה, שהוא מושרש בכל אחד מישראל, הוא מונח ושוכב אצל כל אחד ואחד בבחינת שכיבה ומיתה, כי זאת השפלות נתעלם אצל כל אחד, ואינו מתעורר ומתגלה אצלו" (שם).

בימים אלו אשר בהם אנו מונים לעומר, מכינים את עצמנו בהכנה דרבה לקראת יום מתן תורתנו, יש בידנו הכח לעורר שפלות זו ולהחיותה ולזכות בה כל אחד לפי בחינתו, אכי"ר.

(נערך ע"פ שיחה, ע"פ הבנת הכותב)