אנחנו נמצאים עכשיו בתווך של הימים הנוראים, בתוך כל המהלך הכללי של חגי תשרי. יש המכנים ימים אלו בתואר "ימים גבוהים" או "ימים רוממים". הימים הללו לוקחים אותנו גבוה מאוד, ונכנסים אלינו עמוק בפנים. מרוב העוצמה הגדולה של הימים אנחנו לפעמים יכולים להיחלש, כשאנחנו מוצאים את עצמנו אחריהם עם הכוחות שלנו, רחוקים מאותו גובה עליון אליו עלינו. אפשר שזהו אחד מהקשיים שלנו בתשובה – היכולת להוריד לפרטים את הגבהים הגדולים, שמופיעים בתור משהו מאוד כללי, אבל לא חודרים עד שלב המעשים. איך אפשר לעלות לגובה שאיננו רגילים אליו כל ימות השנה, ועם זאת לחבר אותו לרובד המעשי הפשוט אצלנו? זאת שאלה שיש חובה קדושה להתעסק בה עכשיו, לפני הנפילה שתבוא לאחר החגים.

יש הרבה רצון לאור ולעומק בימים האלה. צריך לדעת לאן אנחנו שואפים בעומק הזה.

יסוד החטא, כותב רבי נתן, הוא הכניסה לעומק – "שובו לאשר העמיקו סרה". הרע לא מתואר כרע בלבד, אלא כרע שהעמיקו בו. העומק הוא מקור מרכזי בחטא. מדוע? כי בעומק אנחנו נכנסים אל עצמנו ושוקעים שם. כשבעומק נמצא רע אז קל להבין את הסכנה, אבל אפילו כשהעומק הוא טוב, אומר רבי נתן, סכנת ההשתקעות קיימת. וכשמשתקעים במקום, אז לא רק שלא עולים למעלה, אלא הופכים את המקום שלנו לעיקרי ושוכחים מהמקום האמיתי, המקום ברוך הוא. העומק הוא מקום חשוב מאוד, בו אנחנו מחברים את המקומות הפנימיים שלנו לה'. אבל כשבאים לחזור בתשובה, לשוב לה', צריך להיזהר מהעומק, כדי שנוכל לצאת מעצמנו ולשוב לה'. "וזהו שצועקין בראש השנה "ממעמקים קראתיך ה'", ממעמקים דייקא. כי מכל מיני עומקים צריכין רק לצעוק ולקרוא לה' כדי לזכות לדרכי הפשיטות והתמימות… כי יש עשרה עומקים (ספר יצירה), עומק טוב ועומק רע וכו', ואפילו מעומק טוב צריכין לצעוק לה'"(ליקו"ה, בית הכנסת ה, כד).

הקריאה ממעמקים מיוחדת לראש השנה, שמתחיל את תקופת הימים הנפלאה הזו, וממשיכה גם בעשרת ימי תשובה: כל יום בתפילה אחרי פסוקי דזמרה אומרים את המזמור הזה. ומדגיש רבי נתן, שאומרים אותו בצעקה. הצעקה היא קריאה לה' ממקום בלי מילים ודיבור. לפעמים אנחנו מפחדים מלדבר, בגלל הסכנה ליפול מחדש בסבך של עצמנו ומחשבותינו, שהם אלו שנמצאים בדיבור שלנו ומעצבים אותו. על ידי הצעקה אנחנו קוראים לה' לצאת מהמעמקים ומבקשים לחזור למקום אחר – של תמימות ופשטות. "עיקר העצה הוא בחינת תמימות ופשיטות גדול ולצעוק הרבה להשם יתברך… שמסלק דעתו בכל עת כאלו אינו יודע כלל כלל לא, שעל ידי זה זוכה בכל פעם למדרגה יותר גבוה על ידי שצועק בכל פעם להשם יתברך בפשיטות ובתמימות כאלו לא ידע מעולם כלל".

הימים האלה מתחילים בראש השנה. וכפי שהרבו לכתוב ולומר, אנחנו מתחילים את הכל סביב ההמלכה של ה', ולא בעצמנו. אין וידוי ואין בקשות אישיות בראש השנה, רק עיסוק בהמלכת ה'. כשאנחנו באים להתחיל חיים חדשים בשנה חדשה, אנחנו נזהרים מהעומק. דרכי התמימות והפשיטות מתבטאים בהמלכת ה' בה התחלנו בראש השנה, אבל הן ממשיכות גם בימים הבאים בהם אנחנו כן מתעסקים עם עצמנו. מה שהשתנה הוא, שאחרי ראש השנה אנחנו עוסקים בעצמנו בצורה חדשה. ועדיין, מתפללים להינצל מהעומק. "ממעמקים קראתיך ה'".

הדרך של הפשיטות והתמימות היא זאת שמסוגלת להכיל את הגובה והעומק הגדול של הימים האלו, בכלים מעשיים פשוטים. כאשר אנחנו נמצאים בעומק לא טוב, אז אנחנו חווים גובה שלא מתחבר לחיים פשוטים. אבל כשאנחנו יוצאים מהעומק לתמימות והפשיטות, אנחנו יכולים להכיל גם עומק טוב לאחר מכן. הפשיטות היא זאת שיודעת שהיופי וההוד הגדול שמתגלה אלינו בזמנים מיוחדים מגלה על היופי והעומק של כל מעשה קטן. היא זאת שיודעת שחיים לא נמצאים רק בתוך העומק, אלא בהתרחבות לעשיה פשוטה וירידה לפרטי פרטים. אחרי הכל, אחרי כל הגובה, אחרי כל העומק, הכל פשוט לגמרי, הכל נמצא בעשיה פשוטה של דברים טובים. מכוח הפשיטות הזאת יכול העומק לחדור לכל חיינו, ואז נוכל להפסיק מלנוע בין זמנים של עומק לזמנים של שטחיות, בין גובה שמימי ובין נמיכות ארצית, ולהתרכז בזרם אחד של חיים פשוטים הנובעים בהמשכיות, שלא מרוכזים בעצמם ויודעים לצעוק אל ה' מדי פעם. בדרך זו אנו יכולים לזכות לתשובה, כי אין יותר סכנה שהגובה הגדול ישאר רק כהארה כללית לא מפורטת למעשים. מראש אנחנו עולים למקום כזה שמגלה לנו את האור הגדול באמת, שנמצא בחיים בעצמם. ואלו, לרוב, מורכבים בעיקר מפרטים קטנים. עזרה קטנה לחבר, הארת פנים לכואב, דיבור קטן לה' והסתכלות על השמים – בכל אלו נמצאים חיים קדושים, באור פני מלך חיים.