מגיפת הקורונה. הלב מלא פחדים, לא כך הוא דמיין לעצמו שייראה ערב פסח. חרדה מפני העתיד הלוטה בערפל, פחד על העסקים הקורסים ועל אימי עניות ומחסור חלילה, אימת מוות על בריאות כל סובביו, מה יהיה הסוף?! איך כל זה יגמר ומתי?! אזנו כרויה לכל אדם או שמועה שמשמיעים את חלומותיהם השחורים או הוורודים, הם הלא ה'מבינים' שיודעים לנתח כל מצב ולנבא על העתיד להתרחש.

גם הוא שמע שצריך להתחזק בבטחון, אבל איך אפשר להתעלם מה'מציאות'? איך אפשר שירצו שבפעם אחת יהיה 'מלאך', סוף סוף הוא בן אדם והוא רואה ומביט נכחו ומבין את המצב וזה מדכא אותו עד עפר…

רבינו הקדוש מגלה לנו יסוד מופלא:

צער ויסורים אינם מציאות, הם תולדה של ביאור ופירוש לנעשה סביבנו! וכפי הבנת הלב של האדם את הנעשה עמו, כן הם מידת צערו וייסוריו. וכה הם דבריו המאירים: "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום יסורים ואינו מרגיש שום צער. ואף על פי שיש יסורים שבהכרח מרגישים אותם, כגון יסורי החולה, אף על פי כן היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך. ומכל שכן שאר מיני צער ויסורים, שאין מרגישים כלל כשיש לו דעת. ועיקר הצער מהיסורים, הוא מחמת שנוטלים ממנו הדעת כדי שירגיש היסורים" (ליקוטי מוהר"ן, רנ).

מי שיודע שהיסורים אינם מקרה, אלא הותאמו במיוחד עבורו, לטובתו ולתכלית תיקונו באהבת עולם ובהשגחה פרטית – כי אז היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל.

רבינו הקדוש ממשיך ומבאר שזה כל צער ישראל בגלות – שנפלו מהדעת על ידי עוונותיהם ותולים הכל בטבע ומקרה ומזל. ואם היה להם דעת, היו כל היסורים מתבטלים.

לא רק הרגשת היסורים תלויה בדעת זה, אלא גם עצם כח הרע היה מתבטל אם היו מאמינים שהכל בהשגחה וברצון. וכך אכן יהא לעתיד כשירחם ה' את עמו, שיאיר להם את אור הדעת שהכל בהשגחה ואזי יתבטל הגלות וכל הצער שעמו.

* * *

יסוד זה צריך לעוררנו ביותר בעת הזאת: אם חפצי גאולה אנו, עלינו להשתוקק לאמונת ההשגחה, כי אין אכזריות גדולה מתלייה בטבע. אין רע גדול יותר שהאדם יכול  לגרום לעצמו חלילה מאשר זה שמתבוסס בצערו וחוזה שחורות, ומחפש רק למצוא את כל נקודות עומק ההסתרה שבמצב זה. ככל שנתחבר להשגחה ונדע שלא הופקרנו מאבינו שבשמים  כך יתבטלו הצער והיסורים מלבנו, וכך גם תימשך הגאולה והישועה בפועל.

מי שחש שהצער והיסורים כובשים את לבו, חייב בדחיפות להכריח עצמו ללימוד אמונת ההשגחה. רק זו סיבת הצער והיסורים, שכן הסימן לחולי האמונה הוא הרגשת כובד הצער והיסורים והפחדים. ורק ע"י ההתחזקות באמונת ההשגחה, וסילוק הצער והפחד מהלב, נמתיק מעלינו את היסורים ונזכה לגאולה וישועה.

* * *

ערב פסח, כולנו עסוקים בביעור חמץ והכנת המצה הקדושה. כדאי שנדע שעיקרם של דברים הוא לבער את חכמת הטבע מאתנו, ולנטוע בנו את אמונת ההשגחה.

וכך מלמדנו מוהרנ"ת: עיקרה של המצה באה לגלות את אמונת ההשגחה, "כי מצה על שם שיצאו בחפזון וגם צידה לא עשו להם, כי היה להם אמונה בהשגחת השם יתברך ועל כן לא הכינו להם שום צידה ויצאו בחיפזון". ולעומת זאת, ה'חמץ'  משורש חכמת הטבע, "שמשם עיקר הדינים והצרות ח"ו, כי 'הטבע' בגימטריא 'אלקים' כמובא שמשם אחיזת הדינים, כי חמץ זה בחינת 'כי יתחמץ לבבי', שזה נאמר על הקושיות שנופלים להאדם על הנהגת השם יתברך, שזהו חכמת הטבע שמשם כל הכפירות והקושיות" (ליקוטי הלכות, נט"י שחרית ב, ו).

סגולת כוח ביעור חמץ, ולעומת זה קדושת המצה – הוא: לבער מתוכנו את ההסתכלות הטבעית שגורמת את כל הצרות, ומחשיכה עינינו לחוש את הצער והיסורים, כתוצאה מהעיוות הגורם לנו לחשוב כאילו הכל נעשה במקרה ובאכזריות חלילה.

עלינו לבקש מהשם יתברך בכל יגיעה לביעור חמץ, שאכן נזכה להיטהר מצרה צרורה זו, שורש כל הצרות הגשמיות והרוחניות חלילה.

לשם כך אף קיבלנו את מתנת "שבת הגדול", שנקרא כך "לפי שנעשה בו נס גדול" (ראה בטור סי' ת"ל), ומוהרנ"ת מגלה לנו שם: "כי עיקר הנסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים ששידד המערכות וביטל הטבע וגילה השגחתו יתברך בעולם, הכל נמשך מבחינת שבת, כי עיקר תוקף הנס של פסח נמשך משבת, ועל כן קורין אותו 'שבת הגדול' על שם הניסים שנקראו בחינת 'גדול', כמו שכתוב "ספרה לי את הגדולות שעשה אלישע".

בשבת זו נשים כל לבנו והשתוקקותנו לקבל את עיקר סוד וכח גאולת מצרים בפסח, שכוחו יפה לשעה ולדורות, כמו שאמרו חז"ל (ר"ה יג.) "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" – ונרצה בכל לב לקבל את אמונת ההשגחה, לדחות ולבער מקרבנו כל הרגשה של פשיטת-רגל, של אבדון וכיליון, של צער ויסורים הנובעים מחורבן והרס, ונכריח עצמנו לחזור בפינו את ה"עבדים היינו ויוציאנו", להבעיר בלבנו את יקוד אש אמונת ההשגחה, כדי שנצא מכל הגלויות, ושהכל יתהפך לטובה.