מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב' סימן כד)

הרבה  פרטים ישנם בתורה, כל אחד חשוב לכשעצמו. אמנם, התורה בעצמה אומרת במספר מקומות שהדרישה העיקרית מאיתנו היא רק לדברים בודדים: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (דברים י), "דעלך סני לחברך לא תעביד [-מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה" (שבת לא ע"א), וכך עוד. הדרישה לאותם הדברים בפרטיות לא באה להעמיד אותם כנגד הפרטים האחרים ובכך להעניק להם חשיבות, אלא היא באה לכלול את כל הפרטים בכללים אלו. כלל – שכולל אחרים בתוכו. הוא יכול להיות בודד, ולהכיל בתוכו דברים רבים. השאלה הגדולה היא, איך באמת ניתן לסכם פרטים רבים לכלל אחד, אם כל פרט ופרט הנו ייחודי בפני עצמו? ואם באמת ניתן לסכם את הדברים, מה לנו צורך בפרטים? אמנם, הכלל אינו בא לקצר את הפרטים או לסכם. הכלל מציג את ההצטרפות הכללית של כולם, את התוצר הסופי של כולם, אך בוודאי שלהגיע לאותה תכלית סופית היה צורך בצירוף כל אותם הפרטים. במלים אחרות: הכלל מתאר לנו את התכלית של הפרטים, והפרטים הם הדרך להגיע אל התכלית.

דוד המלך, בסוף מזמור קל"ט בתהלים, מבקש מה' שיבחן אותו. לא שיעמידו בניסיון, אלא שיתבונן בפנימיותו, ויראה האם אכן דוד שלם בכל לבבו עם ה'. הוא מנסח זאת כך: "חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני, ודע שרעפי". דוד המלך ממשיך לבאר כיצד ה' יבחן אותו: "וראה אם דרך עוֹצֶב בי, ונחני בדרך עולם". ראה אם קיימת בי בחינה מסוימת של עצבות, אומר דוד המלך. בזה הוא מסכם את כל הטהרה והקדושה. הוא לא מבקש שיסתכל על הדבקות שלו, או על הדקדוק שלו במצוות, אלא רק על דבר אחד – על השמחה שלו. אם עד היום חשבנו ששמחה היא כלי עזר חשוב, או מדרגה חשובה בעבודת ה', דוד המלך מלמד אותנו שהיא הביטוי הכי עמוק לקשר עם ה'. דבקות, דקדוק במצוות, יראה, כולם מחויבים לעבודת ה', אבל הם יכולים לשכון באדם בצורה חיצונית. אם נרצה לבחון מתי האדם שלם בכל לבבו עם ה', קיימת אפשרות אחת לכך: לבדוק האם הוא שמח.

כי באמת, השמחה אפשרית רק למי שבפנימיות לבבו קשור לה'. כל ענינה של השמחה היא צמיחה, כפי שלמדנו כמה פעמים. אדם שמח כאשר דברים פנימיים באים לידי ביטוי, ובדרך כלל הוא שמח מהחיוּת שלו שבאה לידי ביטוי. מזה נובעת השמחה בדברים הגשמיים כמו בשר ויין, שכן הם קשורים לנפש האדם בבחינה מסוימת. מי שלא שמח מוכיח בכך שמה שהוא עושה לא הפך לחיוּת שלו.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". א: יש מצוה; ב: זאת מצווה גדולה. מהי המשמעות של מצווה 'גדולה'? ולשם מה מודיע לנו רבי נחמן שזאת מצווה גדולה?

אנחנו מוצאים שחז"ל קוראים לילד בן שלוש עשרה 'גדול', למרות שגודלו הפיזי הוא הממוצע שבין איש ותינוק. הגדלות המיוחסת לו באה לומר שמציאותו אינה מצומצמת לעצמו, וקיימת בו מודעות מסוימת המסוגלת לקלוט דברים נוספים מחוץ למציאותו העצמית. גודל של דבר הוא ההגדרה לדברים שהוא מקיף וכולל בתוכו. "מצווה גדולה להיות בשמחה" – אין זו מצווה מקומית, הקשורה לכוח מסוים בנפש, או שמביאה את האדם להתקדם בתחום מסוים, אלא היא מקיפה את כל מהותו של האדם. היא הביטוי של כל היהדות, או בלשון רבי נתן: "עיקר הקדושה היא השמחה". כדאי שנתרגל רק לשמוע את המשפט הזה. ומצווה זו היא "להיות בשמחה תמיד". לא שייך לתאר אדם עם קדושה בליבו שנייה אחת שלא בשמחה.

להיות בשמחה – אנחנו צריכים להיות בשמחה, ולא רק לשמוח. פירוש הדבר הוא, שאנחנו צריכים להיות פתוחים לכל דבר שקשור לעשיית רצון ה'. הנקודה היא לא לשמוח, אלא להיות שמח. השמחה היא מצב נפשי של פתיחות אל הדבר בו אני עוסק, ולכן הציווי על השמחה הוא על המצב (להיות בשמחה), ולא על הפעולה (לשמוח).

תמיד – השמחה שוכנת בו בקביעות שאינה מתפרדת, והיא לא דבר חולף או חיצוני. אני חי – משמע אני שמח.

אסיים בדברים ששמעתי מהרב שלום ארוש שליט"א באומן בראש השנה: הוא עמד ודיבר עם מישהו קצת ליד ה'הכנסת אורחים', ובינתיים עמדו והתקבצו אנשים מסביב. כשכולו מחייך ומלא אורה על פניו אמר לאותו יהודי: "ההצלחות שלנו בעבודת ה' אינן תלויות בנו כלל. אנחנו רק יכולים לעשות את הדברים שה' נותן לנו כוח עבורם. עיקר הבחירה שלנו היא בנושא אחד – להיות בשמחה או בעצבות. כשאדם שמח הוא כבר נמצא ב'סטרא דקדושה', בצד של הקדושה".

שנזכה לכך באמת.