כדי להצליח בכל עניין דרושה קודם כל בהירות. דע את אשר לפניך. אם אנו רואים לפנינו אדם עסוק במרץ, ברור לנו שיש לעיסוק הזה תכלית. האיש יודע מה הוא עושה ולאן הוא חותר. כאשר הכיוון אינו ברור והתכלית לא ידועה, נראה בדרך כלל עצלות וגרירת רגלים, חוסר מעש ושעמום. אמור מעתה – בהירות היא השלב הקודם לכל עשייה ברוכה. אם יהיו לנו כל המשאבים והיכולות, לא נוכל לעשות בהם מאומה בלי שנדע מה עלינו לעשות, ובוודאות.

* * *

הצורך בבהירות ובתחושת וודאות מתעצם כפליים כשמדובר בעבודת הבורא. לימוד תורה דורש ריכוז בסוגיה, להתעמק בסברות ולמצוא את מתיקות השכל הגנוזה בתוך המילים. כדי להתפלל מוכרחים תחושה וודאית של 'דע לפני מי אתה עומד'. אם הלב אינו חש בבהירות שהשם ניצב עליו ומשתוקק לשמוע כל מילה היוצאת מפיו, איך אפשר בכלל להתפלל?

לכל כוח יש איבר מסוים השולט בו. רואים באמצעות העיניים, שומעים באוזניים, שרירי הזרועות מסוגלים לנשיאת משאות. היכן מצוי כוח הבהירות? מקומו בפה, כלומר בדיבור. ידוע שכל מעשה מוכרח קודם כל להימצא במחשבה. בין המחשבה לעשייה נמצא הדיבור. הדיבור מסייע לבירור הדבר, ליבונו והגדרתו. כאשר מכניסים רעיון בתוך אותיות ומילים, מדברים עליו ומנסחים אותו בפה, הוא קורם עור וגידים; דברים שהיו נסתרים מתגלים. הדיבור מכשיר את הרעיון המופשט להפוך לעשייה ממשית.

זה הדבר

בפרשת השבוע מורה משה רבינו לראשי המטות את דיני הנדרים בלשון "זה הדבר אשר ציווה השם". 'זה הדבר' היא בחינת אספקלריא המאירה. הדרגה הזו, מלמד רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן ה') מיוחדת למשה רבינו. כי יש צדיקים שזכו לקבל את התורה בבהירות מוחלטת, ברור להם שכל פרט קטן הוא-הוא רצון השם, וכשאתה יודע שכך בדיוק רוצה השם שהדבר ייעשה – וכי תמצא זמן להתלבט ולהתעצל?!

איך משיגים יהדות במדרגה שכזו? האמצעי להגיע לשם הוא הנדר. יהודי המוציא בפיו לשון נדר מחייב את עצמו במצווה חדשה. הוא לקח עניין חסר הגדרה של אסור או מותר, דבר הרשות, והפך אותו לדבר ברור מאוד – זה אסור. נדר הוא האמצעי לחדד דברים שאינם ברורים דיים. לפיכך היו צדיקים שהשתמשו בו כדי להתקדש ולהתגבר על חולשות החומר. זו דרך המתאימה לצדיקים, אנשים פשוטים אינם רשאים להרבות בנדרים.

הנדר אמנם אינו נגיש לכל אדם, אבל הכוח שמאחוריו שייך בהחלט לכל אחד. הנדר קרוי 'הפלאה' והכוח הזה מצוי בדיבור, בפה. הוא אמור לשמש אותנו כדי להשיג כל דבר טוב. הדיבור הוא קודם כל כלי בירור. יש לנו חולשה מסוימת, היינו מעוניינים לתקן הנהגה פסולה ולשלוט בדחף מיותר, מה חסר לנו כדי להצליח? חסרה בהירות. איננו באמת מעוניינים להתנתק מההרגל הבעייתי ואיננו באמת משוכנעים שנוכל לו. דיבור יועיל כאן. יש להכניס את הנושא לתוך מילים, לדבר עליו עם השי"ת בגילוי לב. תוך כדי דיבור הדברים יתחדדו, נבין ונראה בחוש עד כמה הדבר הפסול הזה מזיק, מיותר, לא קשור אלינו בכלל; הדיבור יגרום לנו למאוס באמת ובהחלטיות ברע, ולבחור לגמרי באמת לנצח אותו. הדיבור יחדד גם את הטוב שבנו, הטוב האלוקי שבכוחו למגר כל חולשה ונטייה פסולה, הטוב שהיה מטושטש ומהוסס – יקבל באמצעות הדיבור תעצומות חדשות. העבודה עם הדיבור צריכה להיות יומיומית, אין כוח בעולם שמסוגל לעמוד בפניה. מי שמתרגל להשתמש בדיבור של התבודדות מגלה מהר מאוד שאין באמת דברים נעדרי פתרון; לכל נושא יש מענה בעולם הדיבור. גם אין דרגה שאי אפשר להשיגה, בתנאי שאכן הכנסת אותה אל עולם הדיבור, השתוקקת להשיגה, דיברת ודיברת ולא חדלת מלתוות לה מילים וטענות ואמתלאות לפני השי"ת. אם כה תעשה, השמים ושבעה רקיעים הם הגבול.

מתאבלים ומתנחמים

בימים אלו מתאבלים על חורבן הבית, מה חסר לנו בעצם? חסרה בהירות. זה מה שבית המקדש העניק לנו והיום אין. המקדש היה המקום הבהיר והברור בעולם. האמונה שם מוחשית, כל אחד יודע את מקומו ועבודתו. כמה נפלא לחיות באווירה שכזו!

החורבן הביא טשטוש לעולם. כשהדברים אינם ברורים, הם נעשים חלושים. קדושה נעשית עניין מעורפל, רוחניות הופכת לסיפורי צדיקים מדורות קודמים, טהרה מוזכרת כנושא עיוני מהספרים. ואז באה גלות; ואבני קודש משתפכות בראש כל חוצות… כשהעיניים פוזלות לשדות זרים ולסיפוקים חיצוניים וזולים, סימן שבהירות כבר אין כאן. אדם לא מוצא את עצמו, לא תמיד מבין מה רוצים ממנו, גם כשעושה מעשה טוב, אינו בטוח שאכן כך עליו לעשות.

התשובה שלנו לטשטוש הגלות היא אבלות. כשאין בהירות צריך להתגעגע אליה. להפוך את הגעגוע למילים. לבכות לא מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה ואמונה ברורה וגדולה שנזכה ונראה במהרה גאולה. התפקיד שלנו לעת הזאת, הוא לרצות מאוד-מאוד גאולה. לדבר על זה עם השם. לדבר כמה שיותר.