גם עוד פעם אחת ספר בפני, שבהיותו בימי נעוריו כשהיה באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי, ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם.

ההתבודדות לא מובילה לשינוי מקומי-פרטי. היא לא משתלבת בתוך מערכת חיים המוכרת לנו, היא גם לא לוקחת אותנו לשעה של שהייה בעולם נפלא, אלא חוזרת והופכת את העולם שלנו לעולם חדש ושונה, שלא הכרנו בכלל. "עולם אחר לגמרי", "לא נראה כלל כאשר מקודם". מה טמון בהתבודדות שיכולה להפוך את כל מה שהכרנו? כמה אפשר עוד לחדש לנו לגבי ידיעותינו על העולם שלנו? האם קיים מקום כזה בו הכול שונה לגמרי, ועדיין העולם הוא אותו עולם?

רבי ברוך ברדיטשובר, מחסידי ברסלב שבאומן לפני מאה שנה, היה נודע בתפילתו עמוקת הלב, מלווה בזעקות שנאמרו מקרב לב. אלו שראו אותו בתפילה התקשו לתאר את היופי המיוחד לאחרים. פעם אחת שאל אותו בנו: אחרי תפילה כזאת, היכן הן הישועות? מדוע אין תפילתך נענית? ענה לו רבי ברוך: כשזוכים להתפלל בעולם הזה תפילה כזאת – זאת הישועה הגדולה ביותר (דיבורי אמונה א, עמ' כט). בכל בקשת ישועה אנחנו מבקשים יש, ממשות. עצם העמידה לפני ה' וההישענות הגמורה עליו היא הישועה הגדולה ביותר. בהתבטלות לפניו נמצא הקיום האמיתי, שהוא עמוק ומקיף יותר מכל ישועה פרטית אליה אנו מצפים. גם את הישועה הפרטית אנחנו מבקשים, אבל כשהציפייה אליה מובילה לישועה האמיתית, מתקבלת תובנה שכל החסרונות שבעולם שווים לנו את התמורה שאנחנו מקבלים דרכם – את ה'. בלי החסרונות לא היינו יכולים לדרוש אותו כדרישת עצם החיים.

דרישת ה' באופן שכזה מתבטאת בהתבודדות. בהתבודדות, התפילה נעשית בצורה אישית מעצם טבעה. בוודאי שלכל תפילה ולכל מעשה שאנחנו עושים יש משמעות אישית המיוחדת אלינו. אך כאשר אנחנו פורשים מהסביבה (שזאת ההתבודדות העדיפה כדברי רבי נחמן, אך יכולה להיות כעיקרון בכל מקום כאשר ההתבודדות היא בתודעה), אנחנו מתייחסים אל המשמעות של היחידות שלנו, ומחפשים את התשובה שלה. זהו הנושא המתברר על ידי תפילה ושיחה, וגם שתיקה לפני ה' ("ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו… אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך" [ליקוטי מוהר"ן ב, כה]). אנחנו מבקשים את מהותנו האמיתית בחשבון נפש, בתפילה לה' שיביא אותנו לשם, ומאותו מקום מבקשים את ה', כי הוא היחיד שיכול להשלים אותנו. עצם התפילה אליו, היא כבר ההשלמה.

"כשחזר משם, היה כל העולם חדש בעיניו". כשחוזרים מתפילה כזאת, העולם שהכרנו מתחדש והוא כלל לא מה שהיה קודם. כל דבר מקבל את משמעותו כעת באפשרות שלנו להגיע דרכו אל ה' ולהיות חלק בישועה הגדולה ביותר. זאת משמעות חדשה ועמוקה המקיפה כל פרט בחיינו. כל דבר מקבל זווית חדשה בה דרכו אני רואה את חסד ה' שמקיים אותי, או את החיסרון שלי שבהכרח מלמד אותי על עצם מציאותי שמעצמה משוועת, דורשת יש וישע מה'.

ישנו פתגם האומר, שהעניות הגדולה ביותר של העני היא המחשבה שכשהוא יהיה עשיר הוא יפסיק להיות עני. החיסרון של העני כה גדול עד שהוא יכול להוביל אותו לחפש את ההשלמה במקומות הלא נכונים. העשירות לא תלויה במצב הכספי, אלא בצורה בה הוא חי ותופס את עצמו. הוא יכול להיות עשיר מאד, ולהרגיש עני מאד. החכמה היא לדעת לנתב את תחושת החיסרון למקום הנכון, ולא להשלים חיסרון עם טלאים שלא פותרים את שורש הבעיה.

גם בבקשת החסרונות מה' אנחנו יכולים לטעות ולבקש כיסוי על חורים קיימים. החסרונות נובעים בוודאי ממציאות חסרה, אך לפניה ישנה מציאות החַסֵרה בתוכנו שבעיקר היא מבקשת השלמה. בדרך של התבודדות ניתן למצוא ישועות כוללות יותר שחובקות את כל מציאותנו, ומעתה לא נתפלא אם כל העולם כולו גם כן ישתנה איתנו, "כאילו הוא עולם אחר לגמרי".