היה לי חבר שנולד לו תינוק פגוע. הוא נפטר ימים ספורים אחרי לידתו ובטרם ניקבר היו צריכים הוריו להעניק לו שם. השם שנתנו לבנם היה – רצון השם.

הסיפור הזה ריגש אותי מאז ועד היום. לאו דווקא משום קבלת הייסורים באהבה שהייתה מגולמת בשם הזה, אלא משום משהו עמוק יותר.

בורא הכוכבים והגלקסיות, יוצר כל היצורים, מאציל הנשמות ומצייר כל הקורות, זה שרק לו לבדו ידועים תכלית החיים. האחד, שהוא חסד בלתי נתפש, שהוא אור בלי סוף, שהוא מעל ומעבר לכל דמיון, לכל השערה, לכל תפישה.

הוא רוצה. יש לו רצון. רצון השם.

זה כל כך משמח. זה אדיר. שוב אינני אובד בחלל ללא תכלית. את אלוקים לא אבין לעולם, אבל יש לו רצון שגילה למשה. ו"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (משניות מסכת אבות פרק א' משנה א'). עד לדורות האחרונים. עד אלי.

מה זה, בעצם, רצון השם? איך יודעים מה הוא רוצה?

ואם אני ארצה את מה שהוא רוצה (לא רק אבצע אלא גם ארצה, אתרצה) אזי בין האין סוף והבלתי מוגבל ובין הסופי והדל, ייווצר קשר, ייוולד תווך מואר, מקום פגישה סודי ואינטימי, עמוק ועדין, מרגש ומסעיר. רצון השם.

אבל מה זה, בעצם, רצון השם? איך יודעים מה הוא רוצה?

אחרי כל החוויות הרוחניות, אחרי כל ההתעוררויות וההארות, אחרי כל התחושות וההרגשות. אחרי כל הרעיונות העמוקים והיפים, אחרי כל המילים, הפסוקים, המשמעויות הנסתרות והסיפורים. שכולם כולם אמיתיים ונכונים. אחרי כל זה – מה עושים? בשורה התחתונה, בסופו של דבר, עם מה אנחנו נשארים ביד? מהו הכלי שישאיר בחיי, בסופו של דבר, את האור האלוקי? למה אני צריך, בסופו של דבר, להישאר נאמן בכל מחיר?

רצון השם. בחסדו הגדול צמצם את כל השפע והאור, הדעת וההרגשים, להוראות פשוטות, מדויקות, קדושות – הכתובות בצורה שיטתית בספרי ההלכה, ומקיפות בחסד הבורא כל תחום ומצב בחיינו. אני יכול לבנות כלי לאורו, אני יכול לשמר את זיכרו. אני מסוגל להפנים את אלוקותו באופן שלא תשאיר רק רושם נישכח במוחי או בליבי, אלא תחדור חדירה עמוקה לכל שטחי חיי. באופן שיהפוך אותי, על כל מה שיש בי, ליצור אלוקי. חותמו יתגלה בחיי בפועל ממש. לעין כל יהיה ניכר כי אני עבדו ומשועבד לרצונו.

ואם לא ירדו הדברים עד למטה ממש, עד להלכות נטילת ידיים ובית הכסא, מה מותר ומה אסור לאכול, איך מדברים ואיך לא מדברים, מתי לשמוח ומתי לכאוב, מתי לאכול ומתי לחדול, אז יישארו כל הרעיונות היפים מרחפים מעלי, קישוט של מסורת או פולקלור דלים וחסרי עוצמה. אז יתנהלו חיי לצד השם, לידו ולא איתו, למעני ולא למענו. חיקוי עלוב ומבייש לדבר עצמו. וידי וחיי יוותרו ריקים.

שמעתי פעם סיפור משעשע ומעורר מחשבה בעניין זה. בחור אחד שחזר בתשובה רצה להשפיע על אחותו, שלמדה בודהיזם בהודו, שתבוא גם היא לשמוע יהדות. האחות טענה שזה ממש לא מעניין אותה והיא מקבלת את כל ההדרכה הרוחנית מה"גורו", המורה הרוחני ההודי שלה. אחיה לא התייאש ופעם אחת כאשר באה לביקור בארץ ביקש ממנה בכל לשון של בקשה שתבוא איתו לפחות פעם אחת לשמוע שיעור תורה מהרב שלו. היא הסכימה להגיע, אולם לצערו של האח, הרב היה חולה בדיוק באותה פעם ובמקומו הגיע מישהו אחר שלימד הלכות אבידה ומציאה. לא אורות גדולים, לא משמעויות מרתקות. פשוט הרבה הרבה פרטים טכניים הלכתיים יבשים. "לקח (האדם) את האבידה (שמצא) ולא השיבה (כלומר לא פרסם את מה שמצא כדי שידעו הבעלים ויבואו לקחתה, הרי אותו אדם) ביטל מצוות עשה (הפסיד את קיומה של מצווה אחת מן המצוות שהתורה מצוות לעשות) ועבר על שני לאוין (ובו זמנית נכשל בשתי עבירות, שהן שני איסורים שהתורה מצווה שלא לעשות. האחד הוא האיסור הכתוב בתורה) על "לא תוכל להתעלם" (שהתורה אסרה התעלמות מאבידה וציותה על המוצא אבידה לטפל בה ולדאוג להשיבה לבעליה והשני הוא האיסור הכתוב בתורה) ועל "לא תגזול" (שאסור לגנוב, ומי שמוצא אבדה ולוקח אותה לעצמו נחשב לגנב. ועוד מציינת ההלכה ש) אפילו היה בעל האבידה רשע (שיכולת לחשוב שבמקרה כזה אולי יש לך רשות לא להשיב לו את האבידה, מעמידה אותך ההלכה על טעותך ומדגישה, כי) מצווה להשיב אבידתו" (רמב"ם "יד החזקה" הלכות גזלה ואבדה פרק ד' סעיף י"ב).

האחות חזרה להודו והאח חזר להתפלל בעבורה. אולם אחרי שבועיים הופיעה שוב בארץ וביקשה מאחיה שימצא לה מסגרת לימודים מתאימה, כי היא רוצה לחזור בתשובה. "מה קרה?" שאל האח המופתע. "פשוט מאד", הסבירה אחותו הנרגשת. "חזרתי לגורו שלי בהודו ואחרי כמה ימים הזדמן שהלכנו שנינו ברחוב והגורו מצא בצד השביל ארנק מלא שטרות כסף. הוא לקח אותו בשמחה והכניס אותו לכיסו. לשאלתי מה הוא עומד לעשות בכסף ענה להפתעתי כי הכסף הוא שלו. ניסיתי לברר בעדינות מה הוא עושה עם העובדה שבטח מישהו איבד את זה ומחפש את זה ואולי זה יותר נכון לחפש אותו ולהחזיר אבדה לבעליה, כפי שלמדתי בשיעור ההלכה המזדמן בארץ. אבל הוא רק חייך ואמר לי, כמי שמסביר משהו מאד פשוט למישהו קשה תפישה: "היקום העניק לי זאת". כלומר עצם העובדה שהוא מצא את זה העניק לו לדעתו את הרשות לשמור את הכסף לעצמו. הרי ברור שמשמיים זימנו דווקא לו את הכסף והמסקנה היא פשוטה – זה שלו. נדהמתי. ברגע אחד הבנתי איך כל הרוחניות והדיבורים הגבוהים בלי חוק אלוקי ברור יכולים לשרת כל שקר ותאווה נמוכה. לפי ההלכה המעשה הזה נחשב בפשטות לגניבה. וכל הדיבורים היפים על היקום הם רק קשקוש. פתאום התמלאתי הערצה להלכה, הפשוטה, המדויקת, הלכאורה יבשה. לרצון השם הברור, שרק מי שמציית לו יכול להינצל מהונאה עצמית בשם "היקום העניק לי זאת" או בשם כל דבר אחר"…

כאשר אנו מתבוננים בהלכות תלמוד תורה אנו מגלים שלימוד ההלכה קודם לכל סוג לימוד אחר. והדבר מובן ופשוט, משום שזהו הלימוד המעשי, השורה התחתונה של כל שאר הלימודים. מקור ההוראה הזו הוא בדברי חז"ל ואלו הם דבריהם: (מסכת נידה ע"ג, מסכת מגילה כ"ח): "תנא דבי אליהו (נשנה בשם אליהו הנביא): כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו", אל תקרי הליכות אלא הלכות". ביאור הפסוק "הליכות עולם לו" הוא שקיום העולם נעשה על ידי לימוד תורה, ובפרט הלכה, של כל יהודי ויהודי, כמו שכותב הרי"ף (שם): "כלומר שכל העולם היה מתמוטט, דאם אין תורה אין העולם מתקיים, ומפני ישראל שעתידין ללמוד הלכות, אז "עולם – לו" העולם מתקיים בגינו (של הלומד הלכה) ואם כן, דהוא מקיים העולם, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". שואל "הבונה" (שם ב"עין יעקב") מדוע נקראו ההלכות "הלכות"? ומבאר, שעל ידי לימוד ההלכות, שהן אורחות חיינו כיהודים "הוא עושה ימיו הלכות והליכות ודרך ישרה ללכת למנוחות שאננות עולם הבא", הלכות – שמוליכות ומביאות את הלומדן ומקיימן לחיי העולם הבא, לחיי נצח, וכך נאמר בפסוק: "הליכות", דהיינו כשלומדים הלכה, אזי "עולם לו", זוכה לעולם שכולו טוב.

רבי נתן מביא טעם נוסף לקשר בין לימוד ההלכה לחיי העולם הבא: "כי כפי היגיעה שהיה לו בעולם הזה ללמוד ולשנות הלכות, כן יזכה לעולם הבא, שהוא השגת דעת פנימיות וסודות ההלכות, שזה עיקר בחינת עונג שבת, שהוא תענוג ושעשוע עולם הבא" (ליקוטי הלכות, ראשית הגז הלכה ג')

הווה אומר – הלכות התורה הן בעצם לבוש לסודות עליונים, לדרך בה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. ומי שיעסוק בהן ובקיומן בעולם הזה, יתגלה לו האור והתוכן הפנימי של אותם לבושים – בעולם הבא.

וכך פסק החפץ חיים: (משנה ברורה קנ"ה סעיף ט'): "וכשלומד רק מעט נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה ואמרו חז"ל על הפסוק "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" – אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות", וגם אמרו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

"ועל לימוד הפוסקים הזהיר מאד מאד, ביותר מכל הלימודים. וראוי ללמוד כל הארבעה (חלקי) "שולחן ערוך" כולם מראשם עד סופם כסדר"

כשמדברים על לימוד הלכה מדובר דווקא על הלכה פסוקה, כלומר לא בירור צדדי הדין בין החכמים אלא מסקנתם איך לנהוג בפועל למעשה, שזה נקרא "הלכה פסוקה", כפי שמובא בספר התניא ("איגרת הקודש" י"ג): "אמרו רבותינו ז"ל: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", שהן הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה כמבואר בפירוש רש"י שם".

רבי נחמן, שציוה כמובן לעסוק בלימוד רציני ומעמיק של כל חלקי התורה, הדגיש במיוחד את לימוד ההלכה היום יומי.

כך כותב רבי נתן על מה ששמע מרבו בעניין זה (שיחות הר"ן כ"ט): "ועל לימוד הפוסקים הזהיר מאד מאד, ביותר מכל הלימודים. וראוי ללמוד כל הארבעה (חלקי) "שולחן ערוך" כולם מראשם עד סופם כסדר. (וכאן יש לנו הנחיה ברורה ללמוד הכל בשיטה מסודרת ושיטתית ולא לקפוץ מנושא לנושא).

רבינו גם ממשיך ומסביר את התיקון הרוחני הנעשה במי שזוכה ללמוד הלכה בצורה קבועה ומסודרת. "והוא תיקון גדול מאד מאד. כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע (בעולם ובנפש החוטא) ועל ידי לימוד פוסק, שמברר הכשר והפסול, המותר והאסור, הטהור והטמא, על ידי זה נתברר ונפרק הטוב מן הרע (גם בעולם וגם בנפש החוטא, שהרי עצם לימוד ההלכה הוא בירור והגדרת הטוב והרע, המותר והאסור)".

"ואז (כשלומד הלכה פסוקה) נתבטל המחלוקת שבליבו, ואז יוכל לעבוד את השם בכל לבבו, בשני יצרים, ונפתחו שערי השכל" וכו' (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ב סעיף ב').

וכן כתב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח חיים פסח הלכה ד' סעיף ג'): "פסקי הלכות הם עיקר תיקון חטא אדם הראשון, והם כלל כל התיקונים של כל החטאים, כמו ששמעתי מאדוננו מורינו ורבינו ז"ל".

כשמדברים על תיקון הנפש צריך לדעת שרבינו מבטיח למקיים את דבריו תיקון נפש בעל היקף מדהים

ו"על ידי לימוד הפוסקים ו"שולחן ערוך" זוכין להיות בעל הבית ומושל על הארץ (שעם ישראל זוכים לנחול את ארץ ישראל), ועל ידי זה זוכה להקים שערי גן עדן ולהשיג על ידי זה חכמה עילאה וחכמה תתאה, שהוא עיקר תענוג גן עדן (כלומר שזוכה לחוש טעם גן עדן עוד בעודו בחייו בגוף בשר ודם בעולם הזה) והוא תיקון גדול מאד, לברר ולתקן כל הפגמים שפגם על ידי עוונותיו, כי על ידי לימוד פוסקים מבררין הטוב מהרע שהוא כלל כל התיקונים" ("קיצור ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ו סעיף א')

וכשמדברים על תיקון הנפש צריך לדעת שרבינו מבטיח למקיים את דבריו תיקון נפש בעל היקף מדהים: "ואמר בפירוש בזה הלשון: כל הנהגה והנהגה שאני מצווה לעשות, הוא סגולה ותיקון, ומועיל על מה שעבר, ועל העתיד, ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחיית המתים, ולעתיד לבוא. …וזאת היתה הנהגה הכללית, שציוה והזהיר את כולם, דהיינו ללמוד פוסק בכל יום, אפילו ביום שאין לו פנאי, ילמד על כל פנים איזה סעיף "שולחן ערוך" בכל מקום שהוא. ואמר, שהוא חיוב גדול על כל אחד מישראל" (שיחות הר"ן קפ"ה)

וכן כתב ("ספר המידות" ערך "לימוד" סעיף י'): "כל ידיעה במשפטי התורה, הן במצוות שבין אדם לחברו, הן מצוות שבין אדם לקונו, הידיעה הזאת בעצמה היא הצלחת הנפש".

רבינו כל כך החשיב הנהגה זו, עד שטרח לציין שם: "ואמר, שכל איש ישראלי מחויב ללמוד בכל יום ויום פוסקים, ולא יעבור. ואף אם הוא אנוס ואין לו פנאי, ילמד על כל פנים איזה סעיף "שולחן ערוך" באיזה מקום שהוא, אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה ב"שולחן ערוך", כי צריך ללמוד איזה דין ב"שולחן ערוך" בכל יום ויום, כל ימי חייו. וכשיגמור ויסיים כל הארבעה (חלקי) "שולחן ערוך", יחזור ויתחיל ללמדם כסדר (מהתחלה) וכן ינהג כל ימי חייו" (שיחות הר"ן כ"ט)

גם רבי נתן, ברגעי חייו האחרונים עלי אדמות, כאשר אמר את דבריו האחרונים, שהיו צוואתו לתלמידי רבינו לדורי דורות, ציין הנהגה זו ואמר שרבינו השאיר לנו שלושה הדרכות ברורות שאין בהן כל ספק: 1. לנסוע בראש השנה לאומן לציון רבינו. 2. ללמוד כל יום שולחן ערוך. 3. להתבודד כל יום ולפרש שיחתו בינו לבין קונו. ("נתיב צדיק", "ביאור הליקוטים" על תורה ס"א, "שיח שרפי קודש" קס"ח).

למי שאינו בקי או אינו יודע עדיין כיצד ללמוד את ה"שולחן ערוך עצמו", מומלץ ללמוד באופן שיטתי את הספר "קיצור שולחן ערוך" או ספר בסיסי ומבואר עוד יותר בשם "קיצור ההלכות המעשיות" ("שערי הלכה") שניתן לרכוש בכל חנות לספרי קודש וגם בחנות האתר "לב הדברים". ישנם גם פרוייקטים שונים של שיעורי הלכה מוקלטים ואפשרות להאזין בטלפון לשיעורים מסוג זה, ופרטים עליהם ניתן למצוא בכל אתרי היהדות.

בהצלחה.