היציאה מהצרות

כ״ד בניסן תשע״ט

הצרה לא הייתה בשביל שתהיה צרה, אלא רק בשביל שתתפלל. ברגע שמתבוננים רק על הצרה, ולא מביטים לעומק יותר פנימי אליה היא מרמזת לנו, זאת שטות. אנחנו מסתכלים על הנושא מהכיוון ההפוך לגמרי. (השתפכות הנפש)

צרות – והיציאה מהן

בפעם הקודמת ביארנו, שמנקודה זו המלקט לא בא להביא הרבה מקורות על כך שכל אבותינו התפללו. כל הראיות באות להוכיח דבר אחד – שתפילה אינה נכללת כפרט בתוך מערכת המצוות שלנו, אלא קובעת את השם של הכל. מהות התפילה שייכת לעצם החיות שלנו, ולכן לכל אחד מאיתנו יש עוד שם: מלבד יהודי, אדם, הוא גם נקרא מתפלל. עלינו להכניס זאת טוב אל דעתנו, על מנת שבאמת נבין שזאת מהותנו. את הענין זה אנחנו חפצים להוכיח מכל אבותינו, וכמו שאמרנו – אם ענין התפילה הוא ענין כה מהותי בעצם חיי האדם, אי אפשר שישתמט מלספר על תפילותיהם, ברגע שמפרטים על חייהם. כרגע כל ראיותינו באות להוכיח את המשפט: "ורק על ידי זה יכול להוושע בכל דבר". על בדרך התפילה אפשר להשיג קיום, להשיג ישועה (מלשון "יש").

"וכן אצל נוח מובא בזוהר חדש: תנו רבנן: מה השיב הקדוש-ברוך-הוא לנוח, כשיצא מן התיבה וראה כל העלם חרב, והתחיל לבכות עליו ואמר: רבונו של עולם, נקראת רחום – היה לך לרחם על בריותיך. השיבו הקדוש ברוך הוא: רועה שוטה, כעת אתה אומר זאת, ולא בעת שאמרתי לך: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ואני הנני מביא את המבול". כל זה אמרתי לך בעבור שתתפלל על העולם, וכעת שנאבד העולם פתחת פיך לדבר לפני בבקשה ובתחנונים?".

* * *

להבנת הדברים נקדים נושא חשוב.

הרמב"ם סובר בספר המצוות (מצוה ה') שיש חיוב מן התורה להתפלל בכל יום. הרמב"ן שם חולק וסובר שרק התפילה בשעת הצרה היא מה שמחויב מן התורה. שניהם לומדים את דבריהם מאותו פסוק: "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג). המחלוקת היא מהו גדר העבודה עליה התורה מצווה. לכאורה דעת הרמב"ם מובנת, וקשה יותר להבין היכן הרמב"ן רואה את דבריו כתובים בפסוק. הרמב"ן מנמק את דעתו בכך ששורש המצווה הוא שנאמין ונדע שהקב"ה קרוב אלינו בעת צרה, והוא המושיע. כלומר: תפילה היא בכלל נושא באמונה. אם כן, שואל כל אחד, למה להתפלל? אמונה לבדה אמורה להספיק? ובכלל: למה התורה ייחדה מצווה מיוחדת לאמונה בפרט זה? הרי ישנן כמה מצוות כלליות על אמונה, ומדוע מיוחד פרט זה?

למעשה, התורה אומרת לנו שהמדד לבחון את הקשר הכי גדול של הקב"ה אלינו נמצא בתפילה: "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו" (דברים ד). בקריאה נמצא הקשר הגדול ביותר. מדוע התפילה נקראת כאן בלשון קריאה?

והנה, אפשר להבין שחייבים להתפלל, ואפשר להבין שאי אפשר בלי תפילה. כאשר אני קורא למישהו, אני מבטא בכך שאני רוצה אותו איתי. כך גם כשקוראים לקב"ה, אנחנו למעשה אומרים: אני חייב אותך, הקב"ה. אין לי שום קיום בלעדיך, ורק עליך אני נשען. "אבינו מלכנו, אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה". אם נשים לב, את המשפט הזה אנחנו לא אומרים בחלק של התפילה בו אנחנו משבחים את הקב"ה, אלא בחלק של בקשות וקריאות. עצם האמירה שאין לנו על מישהו אחר להישען, היא בעצמה הקריאה הכי גדולה. זאת הקריאה הגדולה ביותר אפשר לקרוא. ברגע שהקריאה הופכת ליותר ויותר עמוקה ופנימית, כך גם הישועה יותר קרובה. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה). אפשר לקרוא לקב"ה, וזה עדיין יהיה שקר. הקריאה לא תבוא מתוך הכרה אמיתית במציאות, אלא מתוך הכרח רגעי. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב: "מי שהוא חסר ומבקש השלמה, אי אפשר שהקדוש ברוך הוא לא יענהו" (צדקת הצדיק, אות ריג). אי אפשר – פירושו אי אפשר. ברגע שזה יקרה באמת, אין שום סיכוי בעולם שלא יענה האדם. כדי להגיע לכך צריך להכיר באמת את חסרונינו הגדול, ולשם כך צריך ענווה גדולה וגם הרבה אמונה. לא רק שצריך לתפוס חיסרון, אלא גם צריך לקרוא באמת אל ה', ולהישען רק עליו. ברגע שנכנס רעיון קל אל ליבנו, שמקסימום, בעיקרון לא צריך, אבל למקרה ש, למקרה שהתפילה לא תיענה, תמיד אפשר לבקש מפלוני שמתמצא בתחום הזה. רק ליתר ביטחון. מי שחושב כך, ולא שם על ה' את כל יהבו, והכוונה לכל יהבו ממש, אין קריאתו אמיתית.

הקשר הכי עמוק נמצא בקריאה. ברגע שנכיר חיסרון – "אי אפשר שהקדוש ברוך הוא לא יענהו", כלשון ר' צדוק. זה פשוט יקרה. ברגע שמבינים שאין מציאות מצידנו, ונשענים רק על ה', בודאי יבואו חסדיו. שאלנו: למה יסוד זה התייחד למצווה בפני עצמה. התשובה היא, שנושא זה הוא לא רק אמונה בקב"ה, אלא גם דבר שעלינו להכיר בתוך עצמנו. יסוד בפני עצמו הוא להכיר שחסדי ה' באים תמיד, רק ברגע שיבינו שאלו אכן חסדי ה'. כולם רק בְּנִיָּה של הקב"ה, בלי שום חלק שלנו. אמונה זו בודאי צריכה לבוא בתפילה, שפירושה המילולי – להרגיש תפלים וחסרים, ולהיות נדבקים ונצרכים לקב"ה. או כלשון המלבי"ם: "גדרה שפיכת הנפש, והידבקה באלוקי מעוזה". הישענות גמורה על "אלוקי מעוזה" – מקור הכוח שלה. זאת הכרה בעצמנו – להכיר שההשלמה שלנו נמצאת בהישענות על הקב"ה. זהו יסוד חדש באמונה, ואינו מתייחס על הדברים שעלינו להאמין בבורא. יסוד זה הוא בנו – ברגע שנכיר את החיסרון, הקב"ה יהיה שם. "קרוב ה' לכל קוראיו" – לא רק שהקב"ה עונה למי שקורא לו, אלא שהוא קרוב אליו. המשמעות לכך היא שהקב"ה נמצא קרוב בעצם ההכרה. באמת הקב"ה תמיד קרוב אלינו, ותמיד רוצה להיטיב. ברגע שתקרא, זה יתגלה.

לכן הרמב"ן סובר שרק בשעת צרה צריך להתפלל. רק בשעת צרה אפשר להגיע להכרה כזו, שחיינו חסרים בלי ה'. כעת באה השאלה הגדולה: הרי כל הזמן אנחנו מדברים על כך שכל מהות התפילה היא רק לבטא את ה"תיפלות" (מלשון תפל) שלנו, ובעצם תמיד גדר התפילה הוא בהישענות גמורה על ה' מתוך ביטול, ושבכל פרט בחיים צריך לנהוג כך. את השאלה הזאת שואל בעל "קנאת סופרים" על ספר המצוות, על דברי הרמב"ן:

"ואני בעניי לא זכיתי להבין, איך יתכן אצלו לומר כי התפילה שמתפלל בעת הצרות לבד היא מצוה מהתורה, ולאפוקי [ולהוציא] אותה התדירה שמתפללים בכל יום. והלא המכוון בה גם כן לבקש מידו יום ביומו מאת הבורא די מחסורו אשר יחסר לנו מצורכי בני אדם התמידיות, אשר בלעדיהם אי אפשר להתקיים, ובזאת התפילה עינינו מייחלות לרחמיו יתברך, ונאמין שהכל מושגח מאיתו יתברך". הוא מסיים את דבריו במימרא מן הגמרא (ברכות דף כא ע"א): "ולוואי שיתפלל אדם כל היום", ומימרה זו נפסקה להלכה. לא שייך לומר שיש רגע בו אנחנו לא נשענים על ה'. "אין רגע בלא פגע" (השל"ה הקדוש), והוסיף רבי נחמן: "אין רגע בלא פגע ובקשה" [פגיעה היא גם לשון תפילה, "ויפגע במקום"]. כל חיינו תלויים בה' כל שניה ושניה.

 * * *

לאור דברים אלה, נתבונן במהות הצרות. רגילים לחשוב שהתפילה היא לצאת מן הצרות. האמת היא, שהצרות הן בשביל התפילה. כל מהותן של הצרות הן רק להכניס אותנו למיצר, כדי שהקריאה תהיה אמיתית. המדרש מביא לכך משל: "אמר רבי יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה, מלך, מלך, הצילני מיד הלסטים. שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה רוצה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך, גירה בה הלסטים כדי שתצעק, וישמע המלך". כל מהות הצרות כדי לגלות את הקשר של הקב"ה אלינו. כדי שנבין שוב מחדש שה' קרוב אלינו בכל קוראינו אליו.

 "רועה שוטה, כעת אתה אומר זאת?!" – אומר הקב"ה לנוח. כל מה שהודעתי לך על המבול, היה רק כדי שתתפלל. הצרה לא הייתה בשביל שתהיה צרה, אלא רק בשביל שתתפלל. ברגע שמתבוננים רק על הצרה, ולא מביטים לעומק יותר פנימי אליה היא מרמזת לנו, זאת שטות. אנחנו מסתכלים על הנושא מהכיוון ההפוך לגמרי.

בזה מוכח שרק על-ידי התפילה נושעים בכל דבר. התפילה היא הקיום היחידי שלנו – עובדה שהקב"ה אומר לנוח שכל מהות הצרות היא עבור התפילה, עבור קבלת חסדי ה' בצורה של דבקות והישענות גמורה עליו. שנזכה לדעת תמיד בכל נקודה של צרה מה נדרש מאיתנו, ונקרא אל ה' באמת.

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support