"ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"

(ישעיהו כט, יט)

ראינו בפעמים הקודמות דרכים שונות להשגת השמחה, ולמדנו על מעלתה ותועלתה. היום נשתדל להתבונן יותר במהות השמחה – במה אנו שמחים, ומה טיב אותה שמחה. הנקודה הראשונה שעלינו לעיין בה היא דברי המדרש שהבאנו בעבר: "אמר רבי יעקב בן רבי יוסי: נמנעת השמחה מן הרשעים, ונתנה לישראל" (במדבר רבה, טו ט). מהו ההבדל המהותי בין בין הצדיקים והרשעים לענין השמחה? הלא כל אחד שמח ברצונות ושאיפותיו שהתגשמו. נקודה שניה שעלינו לעיין בה היא הפסוק שמובא כאן למעלה – "ויספו ענוים בה' שמחה", כלומר: השמחה האמיתית מושגת דווקא לענווים. מדוע רק הם יוכלו להשיג אותה באופן השלם ביותר?

נתחיל בסיפור המובא במדרש תנחומא, אך לפניו נקדים הקדמה קצרה. "אדם המשיג תאוותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר" (אורחות צדיקים, שער השמחה). כפי שראינו בעבר, השמחה מופיעה כאשר האדם מבטא את חיותו בפועל. בלשון ה'אורחות צדיקים': אדם המשיג תאוותו. השמחה נמצאת בהשגת הדבר. לפי הגדרה זו, ככל שהביטוי יותר גדול מבחינה מעשית, כך גם תגדל השמחה, שכן התמלאה תאווה, שהיא בחינה של רצון, יותר גדולה. אומר המדרש (פרשת פנחס, סימן יג):

"מעשה בעובד כוכבים [=גוי] אחד שעשה סעודה לכל בני עירו, אמר רבי דוסתאי: אותי זימן לאותו סעודה עם כל בני עירו, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה? נטל את הטבלה מלפנינו, שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף ושברה. אמרתי לו: מפני מה עשית כך? אמר לי: אתם אומרים שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם; אם אין אנו אוכלין עכשיו, אימתי אנו אוכלין?".

כעס שמביא לשבירת הדבר היקר ביותר מגלה ששום דבר לא שווה אם לא הושג אותו דבר, שחסרונו הביא לאותו כעס. שואל רבי דוסתאי את אותו הגוי: מה כבר חסר לך, ששום דבר לא שווה בלעדיו? אגוזים בודדים? עונה לו הגוי: מכיוון שהחיות שלנו מסתכמת במובנים של "עולם-הזה", במובנים של השגת דברים ועל-ידם להרגיש איזו שהיא יישות, אם חסר דבר אחד, אין יישות מושלמת. באותו הרגע שהוא קולט שהוא לא מסוגל להביא את עצמו לשלמות עצמית במושגים שלו, להגיע לשיא הביטוי, כבר דבר לא שווה לו. באותו הרגע שאתפוס שאין לי את יכולת הביטוי, אפילו הכסף מאבד את ערכו, שכן חשיבותו היא רק בכוח הביטוי שיש בו.

אמנם הגוי מזכיר בדבריו, שלישראל אין סיבה לכעוס בצורה כזו. ומדוע? כי העולם-הבא הינו שלנו. מה הקשר בין העולם הבא לשלמות הביטוי הנפשי? כאן אנו שבים לאותה נקודה שהקדמנו: כל שלמות נפשית (שמחה) נמדדת בעוצמת הביטוי (השגת התאווה). אם ביטוי נמדד בעולם הזה, בגבולות התפיסה המוחשיים, בוודאי שאותו ביטוי יהיה קטן ומוגבל. אמנם אם הביטוי נוגע לעולם בו אין גבולות, בוודאי שעוצמת הביטוי תגדל לאין ערוך. גם אם יתאפשר ליהודי רק מעשה אחד של ביטוי, הוא יוכל להגיע בו להתבטאות הרבה יותר גדולה מחיים שלמים של ביטויים מוגבלים בעולם הגשם. משום כך השמחה ניטלה מן הרשעים: אין להם יכולת ביטוי עצמי בלי גבולות. לעולם, כל מעשה שייעשה, יישאר מוגבל ונכון לעכשיו ולא למחר, בלי שום מהות של נצח. גם השמחה הקטנה שאנו רואים אצלה מביאה אותם ליותר עצבות: "ואחריתה שמחה – תוגה" (משלי יד). אחרי שמשיגים דבר כדי לחוש באמצעותו יישות, הוא כבר מאבד את משמעותו, כי הוא כבר הפך למושג, וכל ערכו אבד. נמצא שבעצם ההשגה מבטלים את משמעות החפץ – היותו בלתי מושג.

היגיעה כדאית!

עלינו לפשט את הדברים למעשה, מאחר והם נוגעים אלינו מאוד. כותב רבי נתן: "כי עיקר הנפילה מחמת גדלות, שאין נאה וראוי לו לעבוד עבודה ויגיעה הזאת". כל תפיסה של חוסר ערכיות במה שאנו עושים, נובעת מגאווה. אנחנו מודדים רוחניות במשקלים של עולם הזה בו הכמות והעוצמה המעשית הם שמשנים.

"אבל החפץ באמת אומר בליבו:

בשביל נקודה אחת של התנוצצות אלוקות אחד,

כדאי כל היגיעה בכפלי כפליים".

וברגע שמדברים על מעשים מצד הגילוי האלוקי שבהם, ערכם עולה מעלה-מעלה, ועימם השמחה שלנו גדלה. אסור לחשוב שאי אפשר לשמוח בדברים הקטנים. העומק שבהם נושק עולמות. אם לא נסתכל כמה 'גרנדיוזי' היה המעשה שלנו, נצא מהגאווה המטופשת הזאת, ונהיה ענווים- נפסיק לרצות לממש את עצמנו בעוצמות, נוכל לשמוח בדבר הקטן ביותר. ואזי שמחים בשמחה שונה לחלוטין: "ויספו ענוים בה' שמחה" – שמחה בגילוי האלוקי, גבוהה מעל כל תפיסה שאי פעם נכיר.