על חסידי ברסלב בעיר אומן – מרדכי ספקטור

מרדכי ספקטור, סופר יידי ידוע, נולד וגדל בעיר אומן, למשפחת חסידי טולנה. בשל כך, ובשל הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בעיר (כפי שהוא מתאר), התעוררה אצל ספקטור סקרנות רבה להכיר את החסידים הנרדפים, והוא אכן עשה זאת.

ספקטור "החמיץ" וברבות הימים הפך לסופר ידוע, שכתב ספרים רבים ביידיש. בין יתר ספריו, כתב ספקטור אוטוביוגרפיה "מיין לעבען" – "חיי", ובה, בין היתר, הוא מתאר את חסידי ברסלב באומן.

החומר הכלול באוטוביוגרפיה של ספקטור, התפרסם בשלש מקורות נפרדים: בסדרת כתבות בשנת תרפ"ד בעיתון "יידישעס טאגבלאט" שיצא לאור בארה"ב, בסדרת כתבות בעיתון הפולני "דער מאמענט" באותה שנה, ובספרו "מיין לעבען" – "חיי", שיצא בשלשה  חלקים בפולין, בשנים תרפ"ז-תרפ"ח.

במסגרת הסיקורים ההיסטוריים באתר, אנו מעלים את הפרקים הרלוונטיים מספרו, בתרגום לשפה מדוברת ובתוספת הערות רקע. על מנת להביא מידע שלם, תרגמנו את החומר מכל המקורות האמורים, בשל שינוים קלים בין המקורות.

לחצו כאן לפרק הראשון | לחצו כאן לפרק השני

אין להעתיק ללא רשות!

בבוקר שלאחר בואם, כאשר קמתי משנתי, כבר לא מצאתי את האורחים בביתנו, רק בערב, שעה לאחר רדת הליל, הם שבו לביתנו.

בדרך כלל, בזמן שהותם בביתנו, הם שבו מאוחר יותר בלילה, ורק לעתים ספורות, כאשר שבו מוקדם, הם שתו איתנו תה ולעתים אף סעדו איתנו את ארוחת הערב.

אהבתי מאוד את שני ה"דודים" האלה מהרבה סיבות. ראשית, בגלל "דמי שלום עליכם" הנדיבים שהעניקו לי, שנית, משום שאחד מהם העניק לי חגורה מעור בוהק ואבזם מוכסף והשני העניק לי מקל אדום נאה עם גולת כותרת לבנה ושעון עם מחוגים שלעולם אינם זזים ותמיד עומדים באותו מקום, מצביעים תמיד על השעה שתים-עשרה.

אבל יותר מכך, אהבתי אותם בשל המעשיות הנאות שסיפרו, על מלכים, בני מלכים ובנות מלכים; על נסיכים ועל ימים ומדבריות ומדינות רחוקות ועל ננסים וענקים.

אחד הסיפורים היפים שסיפרו לי חרות עדיין בזכרוני:

אניה גדולה שטה בים, הם סיפרו, ובה אנשים רבים. באניה היה גם צדיק גדול, שנסע לארץ ישראל. לפתע התעוררה סערה עצומה, שנשאה את האניה ימים ולילות, עד שהניחה אותה באמצעו של ים קפוא, במקום בו השמש לעולם אינה זורחת וחשוך בו תמיד, ובו נותרה האניה לעמוד, ללא שום תזוזה, ומשהניחה אותה, הפסיקה גם הסערה ומנוסעי האניה אבדה כל תקוה שהאניה תוכל לפרוץ את הקרח ולחזור למסעה בים.

עברו שבועיים ועל האניה החלו לאזול כל המאכלים והמשקאות שהיו בה. החלו האנשים לחשוש לחייהם. כך, ימותו כולם מרעב! באו גדולי הנוסעים אל הצדיק שיתפלל לה' יתברך שיורה לרוח להסיע את האניה מים הקרח הנורא.

הצדיק השיב להם שהוא יתפלל ושה' ישמע את תפילותיו, אולם הוא העמיד תנאי: שכולם יצייתו לו לכל דבריו. כאשר הסכימו כולם, הורה להם הצדיק: הטילו גורל ובחרו עשרה אנשים מתוככם, והביאום אלי.

וכאשר באו העשרה שעלו בגורל אל הצדיק, הורה להם הצדיק: הכינו לכם צידה לדרך לעשרה ימים, וצאו לדרככם: לכו על הקרח הנורא כל כך זמן, עד שתגיעו להר אבן נישא, חלק כמו קיר. בקושי בעיניכם תוכלו לראות את קצהו. אבל על ההר תיאלצו לעלות!

הם רצו לשאול את הצדיק איך אפשר לעלות על הר חלק כמו קיר, אולם הם הבטיחו שיצייתו לו בכל ולא יפקפקו – אז הם שתקו.

הוא בירכם שילכו לשלום, והם לקחו צידה לדרך – ויצאו לדרכם.

וכך הם הלכו בחושך המוחלט שעל הקרח הנורא עשרה ימים ועשרה לילות, עד שנתקלו בהר המתנשא. הם לא הצליחו לעלות עליו, אז הם התחילו לחצוב בו מדריגות ולעלות אט אט. וככל שעלו יותר, החל להאיר יותר ויותר, וכאשר הגיעו לאחר ימים ארוכים אל פסגת ההר היה אור השמש כה בוהק וכה בהיר עד שהם נאלצו לסגור את עיניהם.

וכאשר פתחום, הם גילו שהם מצוים בגן ענק בו גדלים עצים ופרחים, וביניהם שבילים, מכוסים בעפר כסוף, ועל העצים גדלו הפירות הכי יפים והכי יקרים, ועל הענפים עמדו הציפורים היפות ביותר ולהם כנפי זהב וכסף, והם שוררו שירה נפלאה, והאויר היה זך ומחיה.

והם הלכו הלאה, עד שהגיעו לכיכר עגולה, ופתאום ראו שיש בה מכסה עגול, והם הרימו המכסה ולפתע החלה לנשב רוח עזה עד שהאפר המוכסף עלה וכיסה את עין השמש, ועצים החלו לפול וציפורים החלו לפרוח ולצייץ בבהלה, ואת עשרת האנשים לקחה הרוח והעיפה אותם עד לאניה שממנה הגיעו, ואז באה רוח חזקה יותר וקרעה את האניה מים הקרח הנורא ונשאה אותה אל הים והאניה ונוסעיה ניצלו.

וכאשר שאלו האנשים את הצדיק לאחר מכן מהו המקום בו היו, השיב להם ששם הוא גן העדן התחתון, ושם, מתחת למכסה, מתגוררת הרוח, ואילולי הרימו את המכסה לא יכלה הרוח לשאת את האניה וכל האנשים היו מתים.

והתלהבותי והתפעלותי מסיפוריהם הנפלאים תפסו אותי לחלוטין בכל אברי וחושי, והבטתי בהם כעל אנשי-אלקים שירדו אלינו משמים…

ושנים לאחר מכן, כאשר נתקלתי באיזה ספר חסידי במעשה הזה, רק בנוסח מעט שונה, כבר לא חשתי את אותו טעם נפלא שחשתי כאשר שמעתי אותו משני היהודים האלה, שבעיני היו אנשים שמימיים, מלאכי עליון שהתחפשו ובאו אלינו כמו המלאכים שהתחפשו ובאו לאברהם אבינו ואכלו אצלו כאנשים ילודי אשה.

ומלבד זאת, היו שניהם יפי תואר ובעלי הדרת פנים, אחד מהם היה כבן ארבעים והשני עוד אברך צעיר כבן עשרים, ושניהם היו לבושים לבוש חסידי, רק בבגדים נאים ונקיים יותר מהחסידים שהכרתי.

מהתנהגותם נראה היה שהם בעלי יכולת, וכאשר באו מרחוק לימים נוראים לקבר רבי נחמן, דאגו לעצמם למכתב לאמי, שנארח אותם בביתנו, שם אכן היה בטוח יותר, משום שהחזיקו אותנו לחסידים מפורסמים לחסידות … ואך אחד לא חשד בנו שימצאו אצלינו ברסלב'ר חסידים, אלא כולם היו בטוחים שהם אכן קרובי משפחה שלנו.

וכך הם התארחו בביתנו כשבועיים, ולאחר מכן נפרדו מאיתנו לשלום ונסעו לביתם.

ובגינם, בגין אותם שני יהודים, הפכתי שוב לידיד לחסידי ברסלב, וחשק עז נכנס בליבי להתפלל בקלויז שלהם, לא רק באמצע השבוע, בשבת או ביום-טוב, אלא גם בעיקר העיקרים – ראש השנה.

לחצו כאן לפרק האחרון