על הפסוק "היום אם בקולו תשמעו" מובא בליקוטי מוהר"ן (א,רע"ב) שזה כלל גדול בעבודת ה' "שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצין ליכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי – היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא, והבן".

עצה גדולה היא לא לאבד את הימים ואת השנים היקרים מכל הון העוברים כהרף עין. אמנם, הכל חפצים שיהיו ימיהם מלאים בתורה ותפילה; אין לך יהודי שלא היה רוצה שחייו יסתכמו כמלאים בתורה ומצוות ומעשים טובים, אולם אנו שוגים במחשבה שיש לנו עדיין זמן לכל זה, כאילו סיכום זה שייך לימים האחרונים בחיים, כאילו רק אז נוצר המאזן הזה לטוב או לרע ח"ו. ולא כן הדבר, כמובן. כל רגע בחיים קובע, אם מלא הוא או ריק מתורה ומצוות. ה"עכשיו" הוא מה שחשוב לנו, כל "עכשיו" מהווה זמן בפני עצמו וחלק חיים נפרד, שעליו יש לדון עד כמה הוא נוצל לתורה או לתפילה, למצוות או למעשים טובים. וכך, על ידי כל "עכשיו" טוב, על ידי כל רגע המנוצל לטובה, נוצרים ימים ושנים טובות מלאי תוכן. אך לנו, אין לנו אלא את ה"עכשיו", לא את העתיד ולא את העבר. וכשהשי"ת עוזר ומנצלים את העכשיו ומחיים אותו במעשים טובים, כי אז החיים כולם טובים הם.

הלא כה אמר החכם "העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין" – יותר מן ההווה – אין, וכשכל הווה מנוצל לטובה, הרי הימים מלאים הם. מובא בספרים על הפסוק "מה זה בידך" שאמר הקב"ה למשה, והשיב לו משה "ויאמר מטה" המטה הוא כח הבחירה שנמסר לאדם, הכח "להטות" עצמו כל צד שירצה. ורק זאת "בידך", לבחור באיזה "הווה" שתרצה, לטוב או ח"ו להיפך. יתר החשבונות, העבר והעתיד, הם אך ורק ביד הקב"ה. הזמן היחיד הנמסר בידינו הוא ההווה, ולגביו ניתנה לנו עיקר הבחירה.

אנו חושבים לפעמים: וכי מה, נבטל עוד רגע, עוד שעה… למעשה הרי זה היצר הרע, הבעל דבר, העומד על האדם כגנב העומד על גבי מי שיש לו שק של שטרות כסף קטנים, ובכל עת הוא מצליח להוציא ממנו שטר אחד, עד שלבסוף נמצאים בידו יותר שטרות ממה שנותרו בשק… כך אנו חושבים לפעמים: מה יש, ניתן לו ליצר הרע עוד רגע, עוד שעה, עוד יום… הדבר קל בעינינו, שהרי מדובר בזמן קצר יחסית, אך לסיכום, יש לו ליצר הרע את כל הימים או רובם ח"ו. עיקר גניבותיו של יצר הרע מתרכזים ב"עכשיו". את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל העתיד, ואגב כך הוא חוטף וגונב ימים על ימים, להבל וריק ח"ו. הנה חופזים אנשים ברחובות ואצים לקראת העתיד, להתעשר ולהיות… ולהיות… ומה בינתיים? כל ה'עכשיו'ים גנובים. רבינו ז"ל פגש פעם באברך שהיה אץ לפרנסתו ועסוק עד מאד. משהעיר לו רבינו על כך, החל הלה מתאר את חשיבות עסקיו, נענה לו רבינו ז"ל: רואה אתה את השוק הזה על אנשיו ועסקיו ומסחריו – כל זה יחלוף בתוך כמה עשרות שנים ובמקומם יבואו אחרים לגמרי"… האדם מתהלך בהרגשה שיחיה לעולם ואילו חז"ל אומרים "בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" ואל נא יחשוב האדם שיבלע את כל העולם. מעט הרכוש שכן יש לו לאדם, רכוש נצחי ועומד לעד, הוא "העכשיו". וכשאדם הופך את העכשיו לנצחי, הריהו דבק בחי החיים הנצחי. אותם ימים קצרים של האדם, יכולים להיהפך לימים ארוכים ונצחיים על ידי ניצול כל רגע.

האר"י הקדוש כותב שכמו שהקב"ה הוא אין סופי, כן התורה שנתן לנו היא אין סופית. ולכאורה קשה, איך נתן השי"ת לבני אדם, שהם מוגבלים במעשיהם ובמחשבתם, תורה שהיא בלי גבולות ובלי סוף? אלא שלא כך הדבר. שהאדם מסוגל גם הוא להיהפך לאין סופי. סיפר לי רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל שאנ"ש היו משוחחים תמיד על רבי נתן הרבה יותר מאשר על רבינו ז"ל, מכיוון שבו, ברבי נתן, יש לנו השגה כלשהי, ואילו ברבינו ז"ל אין לנו השגה כלל. רק דרך התבוננותינו ברבי נתן יש לנו להשיג מרחוק את רבינו הק', כי רבינו ז"ל בעצמו היה אין סופי בהשגותיו ובמעשיו. וכן מצינו בכל הצדיקים שהיו למעלה מגדר אנושי. רואים אנו צדיקים שידיעותיהם המקיפות מבהילות כל השגה אנושית. יש למשל מהרמ"ק שלשה עשר אלף עמודים שכתב על תורת הנסתר (!) בכתב ידו הק'. החיד"א שראה אותם כותב שאינו יכול להשיג מתי כתב הרמ"ק את כל זה! הרי עסוק היה הרבה מאד גם בתורת הנגלה, עד שהיה יחיד בדורו שהסמיכו מרן הבית יוסף לדון דיני קנסות (כל זאת בהיותו כבן שמונה עשרה). גם הרמ"ע כותב שתמה הוא עד מאד איך זכה הרמ"ק לכל כך דברים, לעסוק הרבה בתעניות וסיגופים לערוך תיקון חצות, התבודדות בשדות, ועוד ישב בבית דינו ודן דיני תורה בכל המקצועות. עם כל זאת הרי היה המקובל הגדול ביותר בדורו, כשכל חייו הסתכמו רק בארבעים ושמונה שנים – איך הוא זכה לכל זה?! איך זכה ה"פרי מגדים" לכתוב כל כך? ורבי עקיבא איגר? הרי זה אין סוף! אכן, לאין סוף של יכולת והשגה זכו הללו, כי על כן נתן לנו הקב"ה תורה שהיא אין סוף. ואם יחפוץ האדם יזכה אליה.

מעתה נבין את דברי רבי אליעזר הגדול שאמר "אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסים" וכו', לא יספיקו לבאר את כל תורתו שידע והשיג. וכן מה שמובא על דוד המלך ע"ה שישב ברמה עם שמואל הנביא משך יום אחד ולמד ממנו מה שלא למד תלמיד ותיק במאה שנים. נמצא שהתורה היא אין סופית, וכשאדם עושה כמידת יכולתו, עושה עמו גם הקב"ה כמידת יכולתו, ומעלהו למדריגות של אין סוף. וכך אנו יכולים לשער, מה גדלו השגות רבינו ז"ל, שאמנם לא היו אנושיות כלל, כי כשהקב"ה משרה שכינתו על הצדיק, על ידי שהכשיר עצמו לכך וטיהר את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, הרי גדולתו היא עד אין קץ ואין תכלית.

כלל גדול הוא: על האדם לעשות ככל שביכלתו, ואז יסייעוהו מן השמים וישיג מדרגות אין קץ. רבינו ז"ל מגלה ענין של "עכשיו", ובכך אנו יכולים לעשות הרבה. הוכחה לכך היא התנהגותו של מוהרנ"ת, שניצל כל רגע ויום, ואף ימי נסיעותיו נוצלו על ידו בהתמדה עד תום. עד שכאשר שמע מצדיק אחד שאמר שעל הכל יכול יהיה לתת דין וחשבון, חוץ מעל יום הנסיעה, אמר מוהרנ"ת שגם על יום הנסיעה יכול הוא ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. כי לפי הדרכותיו של רביז"ל ולפי דרך ה'עכשיו', הרי כל רגע פנוי יכול להיות מנוצל היטב היטב. ואמנם כותב הרב מטשעהרין ז"ל בהקדמתו הנפלאה למכתבי מוהרנ"ת על סדר יומו המופלא של ר' נתן "שכל מי ששמע קצת מסדר לימודו היה משער בלבו כי בלתי אפשר דבר זה, אם לא שתאמר שיומם ולילה אינו עוסק [כי אם] רק בסדר לימודו… גם היה עוסק הרבה בכל יום לפרש שיחתו לפני השי"ת… עד שכל מי ששמע סדר עבודת התפילה שלו. היה משער בלבו כי אי אפשר דבר זה, אם לא שמבלה כל ימיו ולילותיו על תפילה ותחנונים כנ"ל… וכל מי ששמע וידע קצת מענין סדר כתביו הנ"ל, היה משער בלבו, כי בלתי אפשר דבר זה, אם לא שמבלה בל ימיו על כתיבת עניינים הנ"ל…" וכך הוא מונה והולך סדרי יום עמוסים לעייפה שהיו לו למוהרנ"ת, שהם בבחינת למעלה מגדר אנושי, וכל כך, עד שאחר הסתלקותו לא היו יכולים אנ"ש להבין, כיצד הספיק כל כך. כי בכל שטח פעל ועשה פי כמה וכמה מהמושג בשכל אנושי רגיל. אכן, כשהקב"ה עוזר, והאדם עושה כמידת יכלתו, הוא יכול להשיג הרבה יותר מהיכולת האנושית הרגילה. רואים אנו היום את מכלול פעולותיהם של הצדיקים הקדמונים ואנו משתוממים! והרי זו לנו הוכחה ברורה, כשחור על גבי לבן, שכוחותיהם היו למעלה מגדר אנושי. ולא היה זה סתם נס. הם השיגו את כל זה בגלל שניצלו כל הווה, כל עכשיו, כל רגע, כל שעה, כל יום!

מאידך, יש בדברי רבינו הק' גם חלק נסתר, שכמו שיש בכל סיפורי התורה נגלה ונסתר, כן גם בדברי העצה וההדרכה הפשוטים לכאורה שאמר רבינו ז"ל, יש בהם כוונות נסתרות ונעלמות מדעתנו העניה. מובא בערבי נחל בשם האר"י ז"ל, שנשמתו של אדם מתחלקת לניצוצות שונים, כל ניצוץ מחיה אותו יום אחד, וככל שרבים ניצוצות נשמתו, כל כך ימים יחיה. נמצא שבכל יום ניתן לו לאדם ניצוץ חדש. וכל מעשה טוב שביום זה מתקן תיקונים בניצוץ זה. ולכן, בשבת או בעשי"ת, כדאי להחמיר יותר בהלכה כמו בפת פלטר וכיוצא בזה, כי ניצוצי הנשמה הפועלים אצל האדם בימים קדושים אלה מהווים ניצוצות וחלקי נשמה חיוניים ביותר שכל פגם בהם עלול להמיט אסון ח"ו על הנשמה כולה. כלומר כמו שיש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כן יש בנשמתו רמ"ח ושס"ה, מהם איברים או גידים פחות חיוניים, כמו למשל הניצוצות שבימי חול רגילים, שבהם אין פת פלטר, למשל, מזיקה, ומהם אברים שהנשמה תלוייה בהם ממש, כלב ומוח שכאלה הם חלקי הנשמה, הניצוצות הפועלים בימים קדושים. לכן מובן, למה בכו כל כך הצדיקים בעת אמירת 'קריאת שמע שעל המטה', כי אז הולך לו הניצוץ של היום ובמקומו מובא אחר. וזהו גם פירוש הפסוק "ויהיו חיי שרה שבע ועשרים ומאה שנה" כמובא בכתבי האר"י ז"ל שמאה היא ספירת הכתר, ועשרים הוא חב"ד (חכמה בינה דעת), ושבע הוא ז' ספירות התחתונות – היינו קומה שלימה של שנים היה לה. וכן לאברהם שהכתוב מעיד עליו "בא בימים" שכל ניצוץ וכל חלק נשמה של כל יום ויום תוקנו אצלו כראוי.

מכל זה יוצא, כי מה שאמר רבינו ז"ל (לעיל) שכל יום הוא ענין אחר לגמרי, הוא אמנם ענין אחר בהחלט. כי בכל יום פועל ניצוץ וחלק נשמה אחר באדם, ואם מתקנים אותו אינו מתתקן הניצוץ שלמחרתו וכן הלאה. אלא שכל יום והתיקון הנפרד שלו. וכאמור, הבעל דבר חטף כאן יום ושם יום, ובעיני האדם קל הדבר עד שהוא גונב ח"ו כל ימיו. אולם, כשעושים כל מאמץ לנצל את ההווה, עוזר השי"ת להשיג עוד ועוד.

"כי אין לאדם בעולמו, כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו – היום דייקא והבן" (שם בליקו"מ). זכורני שוב את רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל, כל יום אחרי תפילת הותיקין היה הולך לטעום קמעא בביתו ומיד חוזר לביהמ"ד – למרות זקנתו – לשיעוריו הקבועים, כמה דפים גמרא, כמה סימנים שו"ע וכו' וכו', הוא היה נכנס לביהמ"ד במקלו ואומר: "א נייער טאג, א נייער טאג" (יום חדש, יום חדש). אמנם כל יום חדש הוא, ואל לנו להתבלבל מיום לחברו. כל יום, כל רגע, הוא דבר נפרד. ואם אנו ננצלם כראוי, הקב"ה ישרה שכינתו עלינו להכתב ולהיחתם בספר החיים, חיים נצחיים, חיים של הקב"ה כביכול, חיים טובים, אכי"ר.