החיים מלאים ניסיונות. כל ניסיון מוכרח להיות קשה, אחרת הוא יהיה לא באמת ניסיון. המסקנה המתבקשת היא שהחיים מלאים קשיים. הרצון לנוחות וקלילות בעבודת ה' הוא אשליה. בוודאי שזה לא סותר את הרצון למנוחה ולנחת, אבל נוחות מוחלטת – שנוצרת מתוך שלמות בתוך הקיים ללא שום חיסרון שפוגע בה – איננה בנמצא. היא היעד העתידי, "צדיקים תחילתם יסורים וסופם שלווה".

האם זה משמח אותנו או מעציב? לכאורה זה לא משנה, כי זאת המציאות. אבל האמת היא שזה משנה המון. אם כל קושי שעולה בפנינו הוא איזה פלונטר לא מתוכנן שהיה עדיף כבר בלעדיו, נמצא את עצמנו בשלב מסוים חסרי כל טעם בהתמודדות. מתוך הכאב הפנימי נשאלות שאלות שאין להן תשובות. אז איך תופסים את הקושי? האם אפשר להשלים אתו בכלל? האם ההשלמה לא תהפוך אותו לקל, ואז שוב יתברר שהיא לא אפשרית?

ובנושא אחר שקשור מאוד לאותה סוגיה. "צָרִיך לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם" (ליקו"מ ב, מח). לא רק שצריך להתמודד עם הקושי; רבי נחמן אומר שצריך להתמודד גם עם חוסר הטעם, מול ההרגשה שאנחנו סתם עובדים על ריק. ואם יש לנו ספק מה זאת העקשנות הזאת, מבהיר רבי נתן במילותיו: "כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה'" (ליקו"ה תפילין ה). אדם עוסק שנים בעבודה מסוימת בעבודת ה' והוא מרגיש שהוא לא השתנה בכלל. אין לו שום טעם. אבל צריך להיות עקשן בעבודת ה'.

וכאן אפשר לשאול: בוודאי שהייאוש הוא שקר, אבל האם להפסיק הנהגה מסוימת כשהיא לא עובדת היא בהכרח ייאוש? אם משהו לא עובד, אחרי הנחה שמדובר במצב בו באמת הייתה השקעה אמתית ("ימים ושנים שעוסק בזה"), מה זה אומר? האם אנחנו עובדים נגד המציאות, ואם כן מאיפה שואבים את הכוח לכך? השאלה הזאת מתחזקת לאור העובדה שבאמת יש לה מקום. יש מקום אמיתי בו אנחנו מקשיבים למציאות ולא בועטים בה. מי שמנסה לעבוד את ה' בעבודה ששייכת לאנשים אחרים, לא מה שמתבקש ממנו, מאיפה הוא יגיע להכרה מה ה' מבקש ממנו? רק מכוח ההקשבה לעצמו ולמציאות. רק מכוח הכרת ותחושת המציאות הוא יוכל להרגיש מתי משהו לא שייך אליו, זר ומנוכר, מתי הוא עובד על ריק. אז איך פתאום אנחנו עוזבים את כל ההכרות הללו ומתכחשים למציאות? ואם נאמר שהמציאות יכולה לשקר, אז למה שנאמין לה אי פעם?

יש חשיבות לשאלה הזאת, כי אולי היא עומדת בשורש של כל ההתפשרות. בכל פעם כשעוזבים משהו בגלל חוסר הטעם שבו ולא מתגברים בעקשנות, יכול להיות שבלב נמצאת קושיה יותר עמוקה מסתם קושי שהוליד את הייאוש: הקושיה היא פנימית, היא מתקוממת על ההתעלמות החדה מהמציאות. ההתחזקות וההתעקשות במצב כזה יכולה להרגיש כדבר זר וכואב שמנוגד למציאות. אולי צריך לתת טעם בחוסר הטעם כדי שלא נעבוד נגד עצמנו ונגד המציאות, שאז קל מאוד להפסיד מולם.

עקשנות היא באמת חוסר טעם, אבל בכלל לא חוסר דעת. אדרבה, יש בה דעת עמוקה מאוד.

יש משל בזוהר שמצוטט רבות בספרים, על מלך שרצה לבדוק את בנו. לשם כך הוא שכר אישה שתפתה את בנו, בשליחותו של המלך, כדי לאפשר מבחן אמיתי לבנו. אומר הזוהר, שבוודאי שהמלך רוצה שבנו יעמוד בניסיון, אבל לא רק המלך רוצה, גם אותה אישה רוצה בכך. ובוודאי, שהיא תקבל שכר מהמלך על עבודתה. הנמשל הוא לגבי כל כוחות הרע שבעולם, שבוודאי רוצים לעשות את רצון ה'. בלעדיהם לא תושלם התמונה, ובאמת גם הם רוצים שרצון ה' יתקיים ושלא יקשיבו להם, ולכן הם יקבלו שכר על עבודתם.

עומק הדברים יורד עד התהום. הרע ישמיע את קולו כדי ליצור תמונה שלמה, אבל הוא לא רוצה שבאמת יקשיבו לו. הוא רוצה לאפשר את הניסיון, שתמיד מורכב משני צדדים, אבל גם הוא רוצה שתהיה רק מסקנה אחת. דווקא מי שמציית לרע והולך אחריו לא באמת מקשיב לו. מי שחודר לעומק הרע מבין שהוא בעצמו קורא לו לשוב לה'. "[והשם יתברך] מַזְמִין לוֹ מְנִיעָה וּמַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּהַמְּנִיעָה הַזּאת. וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהַמְּנִיעָה, וּמוֹצֵא שָׁם הַבּוֹרֵא בָּרוּך הוּא. וּמִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעָה חוֹזֵר תֵּכֶף לַאֲחוֹרָיו. כְּמוֹ דְּאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי (תַּעֲנִית פ"א): אִם יאמַר לְך אָדָם הֵיכָן אֱלקֶיך תּאמַר לוֹ בִּכְרָך גָּדוֹל שֶׁבַּאֲרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלַי קרֵא מִשֵּׂעִיר".

…וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת יָכוֹל לִמְצוא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן. כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך" (ליקו"מ קטו).

ההתעקשות מול הרע מלווה בחוסר טעם, אין תחושת חיבור ושייכות. אבל היא מלאה דעת עמוקה שה' נמצא במניעה הזאת, בתוך חוסר הטעם. הדעת, שהיא החיבור לה' ("והאדם ידע"), מבינה שגם הרע מחובר לה' ושה' בעצמו נסתר בו. הרע לא היה קיים אלמלא העובדה שרק ידי הקושי שהוא מציג רק מביא להתקרבות יותר גדולה לה'. אבל הפעם לא כהתעלמות מהרע, אלא "אלי קורא משעיר"- ה' מדבר אלינו מתוך הרע. ההסכמה על מציאות הקושי, על האפשרות להתעקש, בה נפתחו הדברים, נפתרת על ידי הדעת הזאת. אין בהתעקשות שום ממד של התעלמות או התכחשות מהמציאות. דווקא היא זאת שמחוברת אליה באמת. מי שזורם בחיבור חיצוני עם המציאות ישלים עם כל מרכיביה, שזה כולל את כל הרע והחסרונות שבה. מי שמחובר אליה באמת יודע שיש בה צדדים שבאמת לא אמורים לבוא לידי ביטוי, ושה'לא' שהיא צועקת היא בעצם 'כן' אחד גדול.

"הַיֵּצֶר הָרָע נוֹקֵשׁ בָּאָדָם בְּכָל פַּעַם וּמְעוֹרְרוֹ לְמַה שֶּׁמְּעוֹרְרוֹ. וְאַף אִם אֵין הָאָדָם שׁוֹמֵעַ לוֹ וּפוֹנֶה ערֶף מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן הוּא נוֹקֵשׁ בּוֹ עוֹד פַּעַם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי וְיוֹתֵר. אֲבָל אִם הָאָדָם הוּא חָזָק בְּדַעְתּוֹ וְעַקְשָׁן נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע וְאֵינוֹ פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, אֲזַי הַיֵּצֶר הָרָע מִסְתַּלֵּק וְהוֹלֵך לוֹ" (ליקו"מ ב, נא).

היצר הרע פוגש בנו עוד פעם ועוד פעם. כך הוא מפיל אותנו – ריבוי הפעמים הוא זה ששובר אותנו, ריבוי הנפילות. הקושי הוא גדול והוא מפתה אותנו להשלים אתו. אבל כששמים לב לריבוי הזה ומתעלמים ממנו, בתוך שיאו של הקושי, דווקא אז היצר הרע עוזב את המערכה. כל עוד אנחנו עסוקים בטעם, בהרגשת הקושי ובניסיון לחבר את הכל אלינו, אנחנו ניפול בחיצונית הרע. כשהטעם נעלם, ההתמודדות קשה ורק ההתעקשות קיימת, פתאום אנחנו יכולים לשמוע את פנימיות הרע, שבו נסתר ה'.

"שבע יפול צדיק וקם" – אחרי השיא של הנפילות פתאום יופיע הרגע שיוכל להרים את הכל. אחרי שהטעם נעלם כליל, יכולה הדעת להופיע. אותה הבנה שכל עומק הרע קורא אלינו לטוב יכולה להופיע רק אחרי שהרע השמיע את קולו בעוצמה גדולה, ואז, בדממה שלאחריה, ניתן לשמוע את קול ה' שקורא.