הטוב שבכל יום

ז׳ בתמוז תשע״ט

הרבה פעמים יש לנו תחושה שאנחנו לא שייכים ליום הזה שאנחנו נמצאים בו וכנראה חלה איזו טעות. לכן אנחנו מתעלמים מהיום ומחכים ליום הבא. אלא שתחושה הזאת היא המסתיר הגדול של הטוב שגנוז בכל יום, כפי שכותב רבי נתן, והיא זו שמטעה ומבלבלת את האדם במחשבות בהן "נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל". (משיבת נפש)

לא תשכח יום דלית ביה טוב… וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב
[לא תמצא יום שאין בו טוב, וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל אדם אל אותו טוב]
(זוהר, נשא קכג)

לדברי ספר החינוך (מצוה שו) ועוד רבים, מצוות ספירת העומר מבטאת את הרצון להגיע אל מתן תורה. כמו שסופרים לקראת יום מיוחל, ככה גם אנו סופרים את הימים עד חג השבועות. מצווה זו מבטאת את עניינה של תקופת ההמתנה. כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא עדיין אינו ראוי לקבל את התורה במצבו הראשוני, תקופה זאת מהווה כתקופת ההזדככות וההיטהרות לקראת קבלת התורה. המצב של ההמתנה הזאת מופיע רבות במציאות חיינו, כאשר הרבה פעמים אנחנו נדרשים לחכות ולהמתין עד שאנחנו מגיעים אל הקדושה. כאשר מגלים שיש בתוכנו חלקים שדרושים תיקון ועיבוד, מבינים שלא תמיד אפשרי לקפוץ מיד לשלב הבא, כי עדיין חסרים לנו כלים הראויים להכיל את הדבר אליו אנו כוספים. לפי דברי רבי נתן, תקופה זו היא מה שמכנה הזוהר "בדיקו דאשת חיל", הבדיקה אותה עוברת כנסת ישראל בהתקרבה אל ה'. מסתבר שהמצב הזה הוא לא כל כך פשוט וטמונים בו סיכונים, כאשר בו נמצאת התגברות מיוחדת של היצר, "אשר קרך בדרך".

מה עושים בזמן של המתנה? כמו שרואים בדברי ספר החינוך, סופרים. לא שוכחים את התכלית אליה פנינו מועדות מתוך ההשתהות בדרך. אם היה זה תלוי בידינו היינו כבר קופצים לסוף, אבל מה נעשה ועלינו לחכות בינתיים. בינתיים נספור את הימים שנותרו מתוך שאיפה לצאת מהם. הימים האלה הם ימים שהיינו מוחקים אותם מהזיכרון אם יכולנו, ואנחנו לא רואים אותם כחלק מחיינו. השאיפה הזו יכולה להישמע כרצון מאוד חזק להגיע אל הסוף, אבל כשהיא לא מעוצבת בצורה הנכונה היא יכולה להוביל אל ההפך הגמור.

אם נשים לב, גם ספירת העומר, שהיא כולה ציפייה אל העתיד, היא לא ספירה לאחור, שהרי סופרים את הימים שעברו ולא את הימים שנותרו. רבים שואלים מדוע היא באמת כזו ולא בצורה ההפוכה, ויש מקום לדון בשאלה זו. אמנם, יש פעמים ושאלה זו נשאלת מתוך תפיסה שמתעלמת מההווה ורוצה רק למחוק עוד יום בטבלת היאוש. בשאלה הזו בעצם מקופלת הגישה שלנו למושג של הדרך ולמהותו של הזמן.

"צריך האדם ליזהר מאוד בכל יום ויום לצאת חובת היום בכל מה דאפשר, כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים… ואין לו בעולמו כי אם אותו היום, שזהו בחינת מצוות ספירה" (לקוטי הלכות, פקדון ד, י). למרות שמהות הספירה היא הצעידה לקראת היעד הסופי, דווקא מודגש בה המימד של הדרך עצמה. מבחינת הספירה, רק היום הזה הוא מה שקיים ולא מעבר לכך. אם נשים לב נראה שעניין זה טמון במילה ספירה עצמה. המילה "סְפַר" פירושה גבול, כמו עיר ספר, שהיא עיר שנמצאת על הגבול. הספירה מחדדת את הגבוליות של הדבר הנספר, ובכוח זה מאפשרת הכרה עמוקה יותר במהותו ומציבה אותו כדבר ברור. אפשר למצוא אנשים שסופרים דברים שמניינם ידוע להם פחות או יותר, בגלל שהם אוהבים את הדבר שהם סופרים. מה הספירה מוסיפה להם? בספירה הם מחדדים את המציאות של אותם דברים, ואז יכולים לחוש יותר את אותם דברים מול עיניהם – אין כאן רק ערימה של דברים אלא ארבע עשרה פריטים.

למה צריך לספור את הימים? כי הרבה פעמים יש לנו תחושה שאנחנו לא שייכים ליום הזה שאנחנו נמצאים בו וכנראה חלה איזו טעות. לכן אנחנו מתעלמים מהיום ומחכים ליום הבא. אכן, התחושה הזאת היא המסתיר הגדול של הטוב שגנוז בכל יום, כותב רבי נתן (שם, ו), והיא זו שמטעה ומבלבלת את האדם במחשבות בהן "נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל", עד ש"על פי הרוב, בכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום". אנחנו תופסים את עצמנו כמנותקים מהזמן, כאילו הוא בסך הכל דבר שחולף לצידנו בחיים: אם הוא ישחק לטובתנו מה טוב, ואם לא נתעלם ממנו. השקר שבתפיסה זו הוא המחשבה שאפשר לנתק בינינו ובין הזמן. אין לאדם מציאות אחרת חוץ מההווה; הוא לא נמצא בעבר, כי הוא כבר עבר, והוא לא נמצא בעתיד, באשר זה עדיין לא התממש. האדם נמצא בהווה, שם כל הווייתו.

ידיעה זאת לא תמיד נוחה לאדם ולכן הוא מתעלם ממנה, אבל בכך הוא בעצם מתעלם מעצמו. העובדה נשארת עובדה: יום לא מוצלח אומר שאתה נמצא במצב לא מוצלח. הבעיה היא לא ביום, אלא היא הופכת לבעיה שלך. אלא שכאן טמון העומק – כשהיא הופכת לבעיה שלך, היא גם מקבלת פיתרון אמיתי. החיים, הרי, אף פעם לא פוסקים. תמיד הם ניתנים לביטוי, באיזה אופן שלא יהיה. אם היום שלך הוא חלק מהחיים שלך, אז תוכל למצוא בו טוב. "לית יום דלית ביה טב", כמאמר הזוהר. אם תסתכל עליו במבט חיצוני, לא תראה בו שום דבר נוצץ, חוץ מהצרות שהוא מזמין אליך. אם תסתכל עליו במבט פנימי, מתוך ידיעה שהוא חלק מחייך, תוכל להוציא ממנו חיים. כל יום וההזדמנויות שלו, פעם הוא ימנע אותך מכל מיני דברים, אבל יאפשר לגלות דברים חדשים. הניסיון הוא האם תתעלם מהיום ותחשוב כאילו אינו יום מימי חייך, או שתהיה מחובר להווייתך האמיתית שנמצאת ביום בזה, ותגלה שהוא חלק מהחיים, וחיים גם יצאו ממנו.

"וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים וכנ"ל. שזהו בחינת "היום אם בקולו תשמעו", היינו – אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה, אי אפשר לכם לקבל כי אם על ידי בחינת היום, לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא" (שם ה). אפשר לקבל את התורה רק אם חיים את היום. פעולתו של היצר הרע להוציא את האדם מעולמו, לנתק אותו מכל עיסוק שקיימת בו האפשרות שהאדם יימצא בתוכו באמת. לכן הוא מתגבר כל כך על תפיסת הזמן. יום אחד צריך ללכת לבנק, יום אחד צריך להוציא אישור, יום אחד קצת כואב, יום אחד יש סתם טרדות. כל אלו עובדות נכונות ולא כל יום הוא מושלם, אבל מכאן ועד לאבד את משמעותו המיוחדת של היום הזה ולחכות עד שהוא יתבזבז סופית, זהו רק שקר ודמיון. כשהיום הוא חלק מהחיים, הדברים שקורים בו לא יכולים לנתק אותו מהאדם. אחרי הכול, החיים נמצאים כעת רק בהווה ולא בשום מקום אחר. גם אם נשאר רגע אחרון ביום, יוכל לצאת ממנו דבר טוב. זאת פעולתה של ספירת העומר: לחוש את היום, לדעת שאני נמצא באמת בזמן הזה. אני לא נמצא בעתיד, לא שוקע בעבר, אלא אני בדיוק פה: היום עשרים יום לעומר, היום שלושים יום לעומר. הספירה, כמו הספַר, מגבילה את המרחב הדמיוני שלנו על תפיסת הזמן שמנתקת את עצמנו ממנו, ושמה אותנו על הנקודה המדויקת של ציר הזמן – ביום הזה ממש.

הרצון להגיע אל התכלית הוא בוודאי העיקרי, ואין לשכוח ממנו לעולם. אבל אסור שרצון זה יוציא את האדם מהעולם בו הוא נמצא בפועל, ועולם זה, נרצה או לא נרצה, נמצא בהווה הנתון. דווקא מתוך מודעות לזמן האדם לא מאבד את עצמו לכל הבלבולים החיצוניים, ובכל רגע שיעבור עליו הוא יגלה חיים חדשים ותמיד ימצא את הטוב שה' גונז בכל יום. כל הבלבול והייאוש נובעים ממחשבה שיש תנאים חיצוניים שלא מטיבים עם האדם. כשהוא מגלה שהם לא תפאורה לחייו אלא עצם מעצמיו, הוא מוציא גם מהם את חלקי החיים שלו שטמונים בהם. הציפייה הגדולה חוברת להמתנה גדולה, שמבינה שאי אפשר לבטל את עובדת היות האדם עדיין בדרך, ודווקא בדרך זו מגיע האדם לקיום התורה.

* * *

וזה בחינת שמירת התורה… כי שמירה לשון המתנה, כמו שכתוב "ואביו שמר את הדבר", היינו, שאי אפשר לזכות לקיים את כל דברי התורה בשלמות, לידבק בו יתברך באמת, כי אם על ידי בחינת שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה, עד שיזכה למה שיזכה (שם יא).

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support