החרדה – והשמחה

כ״ט בתמוז תשע״ט

מאחר ואנחנו מודעים לאימת הדין ולתוצאותיו ואנו יודעים מה נורא הוא משא העוונות הרובץ על שכמנו, אנו מעוררים עתה שמחה של תקווה ואמונה ברחמיו וחסדיו המופלאים של המלך הרחום והחנון, ואנו בטוחים שתפילותינו לא ישובו ריקם – ועל כך שמחתנו הגדולה (ראש השנה)

חרדת המשפט ושמחת החנינה

המוני הסקרנים שהתגודדו בחצר בית המשפט שפשפו עיניהם בתמהון, הם פשוט לא קלטו את אשר ראו עיניהם:

בחצר עמדו שתי קבוצות אנשים שרקדו, שרו ומחאו כפיים, קולות הזמרה הדהדו למרחקים וסחפו אתם גם את המוני הצופים.

לפתע הושבתה השמחה הגדולה, גדוד חיילים חמורי סבר פרצו לתוך הקהל, הקיפה את אחת הקבוצות ואסרה את אנשיה בנחושתיים, בעוד הקבוצה השנייה ממשיכה לשיר מבלי שיגעו בהם לרעה.

הכל ניסו לנחש: מדוע נאסרו הללו?!

הועלו השערות מהשערות שונות: אולי בגלל שהחוק אוסר על שירה בתחומי בית המשפט ? אם כך, למה לא נעצרה גם הקבוצה השנייה ומה גרם לצבא להחמיר בדינה של הקבוצה הראשונה?!

את התשובה סיפק עורך דינם: הקבוצה הראשונה נתבעת על זלזול חמור בכבוד בית המשפט, שכן הללו הגיעו עוד לפני הדיון והחלו רוקדים ושרים, הם לא התייחסו לתביעה, לא ניסו לבקש חנינה, עמדו ורקדו כאילו לא אירע דבר.

לעומת זאת, הקבוצה השנייה נכנסה לדיון, התרפסה ונפלה לרגליו של השופט וחילתה את פניו שיחון אותם הפעם. לאחר הפצרות, נענה להם השופט והתרצה להמתיק את דינם. הם התרגשו כל כך מן המחווה ופרצו בשירת הודיה על טוב לבו. השירה עצמה הוסיפה כבוד והדר לבית המשפט.

ימי הרת עולם, ימים בהם אנו עומדים למשפט – מה עצומה היא חרדת הדין! "אלו הימים הנוראים המרעידים ומרעישים מאד" – משתפך רבי נתן בתפילותיו – "מי לא יירא, מי לא יפחד כימים כאלו המלאים פחד ואימה ויראה, חיל ורעדה וחלחלה מפניך. מי לא נפקד כימים ההם, כי הם נוראים ואיומים מאד מאד, ומלאכים כהם יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין" (לקוטי תפלות ח"ב, נז).

התפילות של רבי נתן על ימי הדין נסובות על 'התגלות היראה'. כך גם מצות תקיעת שופר, נועד לדבריו הקדושים לשבר את הלב לתשובה ולהביא בושה וחרדת קודש (ראה לקו"ה, ר"ה ד), וכדברי הנביא (עמוס ג): "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

לעומת זאת, אנו מוצאים בספרים הקדושים שדוקא בראש השנה אנו מצווים לשמוח ביתר שאת. וכך כותב רבי נתן: "והעיקר להמתיק תוקף הדין של ראש השנה ולהמשיך על עצמן שמחה אז, כמו שהזהיר אדמו"ר ז"ל, שבראש השנה צריכין להיות בשמחה, וכמו שכתוב בנחמיה לענין ראש השנה: 'אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם' (לקו"ה, שבת ז').

כך גם מצוות תקיעת שופר, נועדה לעורר שמחה: "קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם עיקר השמחה, וכמו שכתוב הללוהו בצלצלי תרועה" (שם).

איך משתלבים שני ניגודים והפכים אלו?!

■ ■ ■

אולם לאמיתו של דבר אין כאן כל ניגוד. השמחה הזאת איננה מתכחשת לדין, אין כאן חלילה היסח דעת מחומרת המצב ומתוקף התביעה הרובצת עלינו – אדרבה, מאחר ואנחנו מודעים לאימת הדין ולתוצאותיו ואנו יודעים מה נורא הוא משא העוונות הרובץ על שכמנו, אנו מעוררים עתה שמחה של תקווה ואמונה ברחמיו וחסדיו המופלאים של המלך הרחום והחנון, ואנו בטוחים שתפילותינו לא ישובו ריקם – ועל כך שמחתנו הגדולה.

השופר שמחריד ומיירא, הוא עצמו ממתיק את הדינים ומעורר את החסדים. שכן כאשר אדם מתבייש במעשיו ומתיירא בגללם, אזי ביכולתו לבטוח ולשמוח מאותה סיבה שהוא עושה את המעשה הנכון: לפחד מאימת הדין.

סגולתו של השופר, שהוא מכניס יראה שכזו שאינה מביאה יאוש ועצבות אלא תקוה טובה. זה מעורר למעלה את ההמתקה של הדין שיסתכלו בשמיים רק על הטוב שלנו.

מאידך מביא הדבר אמונה ובטחון בלבנו שגם אנחנו נתחיל להאמין ברחמי ה' עלינו, "שיכנס בלבנו רחמיו העצומים עד שיהיה נמשך שמחה עלינו, שעל ידי זה עיקר תקון התשובה"(שם, אות מו).

אך כל זה כאמור רק בתנאי שהאדם גם מקבל את חלק היראה והבושה שבשופר.

■ ■ ■

חובתנו אפוא לזכור כשאנחנו מבקשים לשמוח בראש השנה, שהשמחה לא תבוא מתוך היסח הדעת מאחריותנו הגדולה כלפי ימי הדין, שלא תתערב בכך שמחה זרה של פריקת עול והתעלמות מהיותנו חייבים כל כך.

השמחה צריכה לבוא מתוך הכרה בפחד הגדול מצד מעשינו, ורק הבטחון בחסדי ה' שמורעפים על מי שמעורר עצמו לתשובה ומבקש חסד חינם – היא שתגרום לנו לשמוח!

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support