החפץ חיים:
"עלינו לדבר עם הבורא ולשפוך שיחינו לפניו!"

"כל הצרות הרבות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהן, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם … כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא"

כך כותב גאון ישראל מרן רבי ישראל מאיר הכהן, ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "ליקוטי אמרים" (פרק עשירי, עמוד ק"ג, בהוצאת מישור תש"ן):

הנה, אף שידוע לכל דאסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ואחרי הנהגתו, כי בוודאי הדין איתו ודרכיו צדיקים וישרים – מכל מקום מותר לאדם להציע ולהפיל טענותיו לפני הקדוש ברוך הוא על כל צרה ופגע שקרה לו; ואדרבא, מצינו בכתוב שהקדוש ברוך הוא בעצמו מעורר לאדם שיסדר טענותיו וצרותיו לפניו, כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ב): "ואל תתנו דמי לו עד יכונן" וגו'.

והנה חזינן [=ראינו] גם בימים אלה, שבאותה מדינה שסובלין אנשי המדינה ההיא מאד מחוקי וגזרות הממשלה, בנוהג שבעולם, שמתכנסים חבורות חבורות ושולחים שלוחים ומליצים לפני גדולי שרי הממשלה לבקש על חוקי וגזרות הממשלה שאין הציבור יכול לעמוד בם, ואין נותרים דומיה [=לא שותקים] עד שתמלא הממשלה תביעותיהם. ואם כן, אחי ורעי, הכי נמי [=כן הוא גם] בענייננו – תלאות רבות וצרות מצוקות עובורת עלינו מיום אל יום, הן מבפנים והן מבחוץ –על אחת כמה וכמה עלינו לשפוך שיחה, תחינה ובקשה לפני הבורא יתברך שמו, שהוא מלא רחמים, ולא ליתן דומיה לו עד שישלח לנו בחסדו עזרתו מקודש, כי בוודאי ישמע לקול שוועתינו, כמו שמצינו הרבה פעמים בתורה הקדושה ובנביאים, שהקב"ה מתאוה לקול תפילתינו, וזרז אותנו שבכל עת צרה וצוקה נצעק לפניו ונעורר רחמיו עלינו; וכדאיתא [=כמובא] במדרש-רבה, פרשת תצוה, על הפסוק (הושע יד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" – "לפי שישראל אומרים: הנשיאים חטאו, ומביאים קרבן ומתכפר להם; אנו אין לנו קרבן! אמר להם הקב"ה: דברים אני מבקש, ואין דברים אלא תורה. אמרו לו: אין אנו יודעין! אמר להם: בכו והתפללו לפני! וכי אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר (שמות כ): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" וגו'; ובימי יהושע, וכי לא בתפילה עשיתי להם ניסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות, אלא דברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". ואיתא במדרש תנחומא: "אין הקב"ה חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו, ויקבלם. ואפילו אין אדם כדאי [=ראוי] להיענות תפילתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה תחנונים, אני עושה חסד עמו".

היוצא מדברינו, שכל הצרות הרבות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהן, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק אדם במה שמתפלל השמונה-עשרה שלש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא [=מעומק הלב]. כי השלש תפילות הן אצלו כבר שגורות בפיו, ואינו נותן לב להם כל כך; מה שאין כן אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו ויעשה חשבון נפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ועל כולם – הוא משתכר רק על לחם צר ומים לחץ, ואזי ישפוך ליבו כמים נגד השם יתברך, והתפילה תצא אז בכונה עמוקה ובלב נשבר ורוח נמוכה – תפלה כזו וודאי לא תשוב ריקם. ואז, בעת שנפשו מרה לו על מצבו ומעמדו הדל, ומפיל תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, יזכור גם את הצער של השם יתברך, שגם לו כביכול אין מנוחה, ובכל צרותינו לו צר, וסובל עלבון על ידינו, כדכתיב (ישעיה נט): "הן לא קצרה יד ה' מהושיע וגו', כי עוונותיכם היו מבדילים" וגו'. ויבקש אז רחמים גם על גלות השכינה, שתשוב להיכלה ולמקומה, ושנזכה שיתגלה כבוד ה' בעולם, ויקוים הפסוק: "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך".