ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > עבודת ה' > החכמה להיות עניו

החכמה להיות עניו

כ״ח בסיון תשע״ט

שינויי המדרגות בין אדם לחברו מתרחשות לפי הצלחתו של כל אחד לשבור את הדמיון שלו ולהשיג שכל דקדושה. כי הדמיון הוא המקור לכל התאוות הרעות, לבהמיות שבאדם. שכן לבהמה אין שכל אלא דמיון, וככל שהאדם משליט יותר את שכלו על עצמו, כן הוא עולה למדריגת אדם יותר, ועולה למדריגות גבוהות יותר.

"וְדַע שֶׁאֵין שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שָׁוִין זֶה לָזֶה, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הֵם זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה… נִמְצָא, כְּשֶׁאֶחָד רוֹצֶה לַעֲלוֹת מִמַּדְרֵגָתוֹ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, אֲזַי הוֹלֵךְ וְנֶעְתָּק הָאָדָם הָעוֹמֵד בַּמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה… לַמַּדְרֵגָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּמַדְרֵגָה אַחַת".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א כה)

לצורך המחשת הדברים, נתאר לעצמנו שרשרת ארוכה מאוד של תאים, מהארץ עד לשמים. התאים עומדים זה על גבי זה, ובכל אחד מהם נמצא אדם אחד. כל מי שהוא בדרגה רוחנית גבוהה יותר, נמצא בתא עליון יותר. הגבוה מחברו, אפילו במקצת, נמצא בתא שמעליו, והקטן מחברו, אפילו במשהו, נמצא בתא שמתחתיו.

במשל הזה ניתן להבין את אשר מבקש רבינו לתאר כאן. אין שני בני אדם שנמצאים במדריגה אחת, לכל אחד יש מדריגה משלו, וכשאחד עולה, הוא "דוחף" את זה שמעליו לעלות למדריגה עליונה יותר.

ב'ליקוטי הלכות', מבאר מוהרנ"ת את דברי רבינו שכל הנשמות הן זו למעלה מזו, על פי דברי רבינו בתורה אחרת, תורה ל"ד, שם נאמר, "כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל דָּבָר יָקָר… נְקֻדָּה מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרו".

איך קורה שלאחד יש דבר יקר יותר מחברו? שינויי המדרגות בין אדם לחברו מתרחשות לפי הצלחתו של כל אחד לשבור את הדמיון שלו ולהשיג שכל דקדושה. כי הדמיון הוא המקור לכל התאוות הרעות, לבהמיות שבאדם. שכן לבהמה אין שכל אלא דמיון, וככל שהאדם משליט יותר את שכלו על עצמו, כן הוא עולה למדריגת אדם יותר, ועולה למדריגות גבוהות יותר.

"נִמְצָא, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָאָדָם לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ וְלַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, כִּי אִם כְּשֶׁיָּרִים וְיַגְבִּיהַּ גַּם אֶת חֲבֵרוֹ… וְזֶה בְּחִינַת 'כָּל יִשְֹרָאֵל עֲרֵבִין זֶה לָזֶה'. וְזֶה בְּחִינַת 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה'". ('ליקוטי הלכות' עבודה זרה, ג' ז').

מוהרנ"ת מבאר, אם כן, שהתנאי הקודם לעליה הוא שיהיה ליבו שלם עם כך שחברו יעלה אף הוא לדרגה גבוהה יותר. עוד הוא מבאר, שעיקר שבירת הדמיון הוא זה עצמו: שיצא מהדמיון, הגאווה, שכאילו הוא גדול מחברו. ככל שיחשיב עצמו לקטן כך יגיע יותר אל השכל האמיתי.

* * *

אך שתי שאלות עולות מדברי רבינו וביאורו של מוהרנ"ת: א. האם גם אלה הנמצאים מתחת לזה העולה "נגררים" עמו ועולים אף הם, כלומר, הוא לא רק דוחף את הגבוהים ממנו כלפי מעלה, אלא גם מעלה את הקטנים ממנו? ב. הצדיקים הגדולים, שדרגתם גבוהה מעל גבוה – את מי הם מעלים, הלא אין אדם גבוה מהם שיצטרכו להעלותו?

נראה לבאר, שכידוע עיקר החכמה הוא "כח-מה", כלומר, להבין שאני הקטן שבקטנים, וזה עיקר הדעת, כמובא גם במדרש (ויקרא רבה א, ט"ו), שאפילו מי שגדול כמשה רבינו ואין בו דעת להבין שגם כשהקב"ה קוראו למשכן אין הכוונה אליו – נבילה טובה הימנו…

הרי שעיקר כל עליה הוא רק במדרגות הענווה, שהיא החכמה האמיתית וככל שאדם רואה עצמו קטן יותר, הריהו עולה יותר במעלות השכל דקדושה, ורק כך הוא יכול להעלות את הגדולים ממנו.

כך שהצדיקים בגודל ענוותנותם, יורדים ומקשרים עצמם לקטן שבקטנים, (כמבואר בתורה פ"ב ח"ב), על ידי שהם רואים עצמם קטנים אף ממנו וגורמים גם לו, לקטן, להיות עניו – ועל ידי כך הם מעלים אותו למעלה, מדמיון הגאווה אל השכל.

כך כל אדם, שמקטין עצמו מפני הקטן ממנו, הוא מעלה את הקטן ממנו, וכך יוכל להיווצר מצב שכל ישראל יאהבו זה את זה וידאגו זה לזה שיעלו יותר ויותר.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support