להיות 'בהמה' לא מומלץ, אבל להיות 'אדם' שיודע מתי להניח את השכל בצד ולהיות תמים כבהמה – מומלץ ביותר. זוהי גם סגולה לישועה, שכן כך פירשו חכמינו את הפסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלו בני אדם שערומין בדעת כאדם, ומשימין עצמן כבהמה" (חולין ה ע"ב). כלומר, יש להם שכל, אלא שהם יודעים גם מתי לשים עצמם כבהמה.

זוהי אכן חכמה גדולה! לא כל מי שהוא חכם יודע כיצד ומתי לשים את עצמו כבהמה; וכבר אמר על כך רבינו הקדוש: "שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה" (שיחות הר"ן, טו). שכן, האדם מטבעו אוהב תמיד להבין, גם במקומות ומצבים שבהם "מותר האדם מן הבהמה אָיִן".

רק מי שחכם באמת, מבין בחכמתו עד כמה ראוי לו לשים עצמו כבהמה; וכפי שאכן נהג רבינו עצמו בימי נעוריו: "שהיה עובד את השם יתברך בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי, בלי שום חכמות כלל. אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומופלג בחכמה מאד מאד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו, כאשר היה מפורסם לכל מכיריו – אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם. דהיינו: לימוד התורה הרבה, מצוות מעשיות, וריבוי תפלות ובקשות, וריבוי התבודדות מאד, לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך.

"וזה היה עיקר חכמתו הגדולה מאד. כי מעוצם הפלגת חכמתו, זכה תיכף לחכמה זו: שאין צריכים שום חכמה כלל בעבודת השם. כי זה עיקר החכמה הגדולה מן הכל, שלא להיות שום חכם בעבודת השם, רק בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות כלל" (שבחי הר"ן, יג).

■ ■ ■

ב"תורה" הראשונה בליקוטי מוהר"ן, מלמד אותנו רבינו הקדוש: "מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון, שהיא בחינת מלכות"; אור חכמת הבורא, כל כך גדול ואינסופי, עד שאין אפשרות לקבלו באמצעות השכל גרידא, ורק מי שמשים את עצמו כבהמה תמימה, הוא זה שמשיג את האור הגדול.

"כי בקדושה, זאת הבחינה יקרה מאד, היינו בחינת 'בהמה', היינו לעשות עצמו כבהמה, כאילו אין בו שום דעת כלל, כמו שאמר אסף: 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'; וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק: 'כל אשר נתן ה' חכמה בהמה' – שהיא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה. כי על ידי זה עיקר קבלת הדעת והשכל האמת, כי זהו בחינת צמצום המח, בחינת מלכות, בחינת נו"ן, שהוא בחינת מידה וצמצום. היינו, שאי אפשר לקבל שום דעת ושכל אמתי כי אם כשמשים עצמו כבהמה, כאילו אינו יודע כלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע' – ואז, על ידי זה דייקא זוכה לקבל את השכל והמח בהדרגה ובמידה" (ליקוטי הלכות, פקדון ד, ד).

■ ■ ■

בפרשת השבוע נאמר: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בָּהֵמָּה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש לכל אשר ציווה ה'".

בא רבינו הקדוש ודורש את המילה "בָּהֵמָּה", ומנקד אותה "בְּהֵמָה". לאמור: מי הם החכמים המתאימים למלאכת עבודת הקודש? אלה שנתן להם ה' חכמה כיצד ומתי להתנהג כבהמה! ומי שילמד מהם אומנות זו, יהיה גם הוא מאותם המאושרים שזוכים לעבוד את ה', בלי להתבלבל אף פעם.

שכן, כל הבלבולים שלנו נובעים מחוסר היכולת להיות בהמה. אנחנו רוצים להבין את הכל… וכך כותב מוהרנ"ת:

"כל הבלבולים של כל אדם [הוא מחמת] שמתאווה לכל התאוות, ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגושם; ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו'. ואפילו אם קשה לו קושיות על עצמו, גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו על ידי הקושיות שקשה לו על עצמו; 'איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך', וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שיעור. וכל זה נמשך מזוהמת הנחש, שמבלבל דעת האדם, שרוצה להבין הכל. כי באמת אין אנו יודעים כלל. ואפילו שלמה המלך, עליו השלום, אמר: 'כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי'; וכן בתהלים אמר: 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'. מכל שכן אלף אלפים וריבי רבבות קל וחומר אנשים פשוטים, בפרט בדורות הללו! והכלל, שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, ו'כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה' – ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא" (משיבת נפש, ס).